בית דניאל זכרון יעקב

ממשיכים מאתמול במנהרת הזמן לשנות השבעים, אמא הציירת ליאורה הרמן מעבירה חוגי ציור בבית דניאל בזכרון יעקב ,ואני שלא מגויס ממשיך במלוא המרץ במסעי להוציא תעודת עיתונאי . מפיץ תצלומים למערכות העיתונים פעמיים שלוש בשבוע, הנושאים מגוונים, בעיקר כאילו שניתן להפיץ גם יום יומיים אחרי ההתרחשות . הנה כיתוב לתצלום כמו שהגשתי מודבק על גב צילום בגודל 18X24 ככה הסתובבתי על אופניים או בעזרת אבא "סיבוב "במערכות בתל אביב "על המשמר,"דבר". "הארץ" עיתוני הערב , ועוד ועוד. בתחילה זה לא הלך פשוט.

אך מתוך ההתמדה ורצף, למדו עורכי העיתונים במערכות השונות לחכות לתצלומי שנכנסו יותר יותר, מתוך שעסקו ברגעים הקטנים של החיים שיש בהם ענין , אחרי שנה מאומצת יכולתי להביא ללשכת העיתונות הממשלתית זו שמנפיקה תעודות עיתונאי, מספיק קבלות שהוכיחו שאני חי ומתפרנס מתצלומי עיתונות . ואמא , אמא שמחה לקבל הדהוד.

אהבה לנופי בני אדם

ליאורה הרמן 26 שנים חלפו .

 אמא נמצאת איתי ביום יום בלב ביצירה באהבה ל"נופי בני אדם" .

מניח כאן עבודה ,קליפ מעיתונות ,ועמוד מספר אורחים מתוך תערוכה בגלריה "עתיד" בירושלים 1972 .

"הצעירים מוחאים כף, חנה ורפי מילר ".

.."לורה תמונותיך בתערוכה זו נראות בעיני כאנשים בחגיגה , יש בהן אור אומץ ומשרות מצב רוח טוב , יש בהן אופטימיות ודוקא באופן מיוחד התרשמתי מן הצעירים שמשמשים נושא חוזר בעבודתך , יש בהם סימנים של מבוכה וחיפוש , היה טוב לנוער לבוא לראות את עצמו "

מרדכי אבנון .

Hanna Miller :"לורה הרמן אשה נהדרת , תמיד עם חיוך
עושה טוב בנשמה , הורישה את אופיה
החיובי הטוב האופטימי לשני ילדיה
תמיד אהבתי לבוא לבית החם התרבותי
המחבק ברח׳ הבאר 4 ,
וכמובן הציורים , ספרי האומנות , והאווירה הנפלאה , פתחו בפני דלת לעולם שאני נמצאת בו עד היום , ומודה
למזל שנפל בחלקי להכיר את לורה , גבי
יהודית ונינו."

סלון ביתנו הגדול ברמת גן היה גם הסטודיו של אמא

חוגי הציור בוילדהאוס שבשוויץ 

....סלון ביתנו הגדול ברמת גן היה גם הסטודיו של אמא ,

 פעמיים בשבוע  גלגלגנו את השטיחים , והעמדנו שולחנות /חמורים שאבא בנה'

 ממלאים קופסאות שימורים ריקים במים כהכנה לחוגי ציור לילדים ומבוגרים '

שנות השישים ואני ילד שסופג את בית ספר של החיים והאומנות ,

שנים אחרי לימדה חוגים בשוויץ שם גם הציגה בגלריות ...

חיבורים של מעבר לגבולות הזמן והמרחב

בימים אלה נמצא בחנויות "בת של רב", ספרה הראשון של אביגיל גרץ, שראה אור בהוצאת "אבן חושן". על שער הספר ציור של נערה צעירה. אביגיל היא רעיית בננו איתן, וזכינו לקבל את אחד העותקים הראשונים שלו, עם הקדשה מרגשת. וכך כתבה אביגיל: "נינו ותחיה יקרים, שמחה מאד לתת לכם את הספר הראשון שלי שהכריכה שלו יקרה לי מאד ומאחדת אותנו ואת הסיפורים שלנו עוד קצת ובעוד רובד מיוחד, כמו שהקשר שלי עם איתן היה ברור וייחודי די מהתחלה, כך התמונה של לורה היתה ברורה ומדויקת בשביל הסיפור שלי ...". לורה הרמן-פינטוס, אמי, היא הציירת שהנציחה לפני שנים רבות את הנערה, זו שדמותה התגלגלה עכשיו אל הספר החדש. כשחיפשה אביגיל את הדמות שתופיע על השער, נוצר מפגש קסום: מתוך מאות הציורים שהותירה אמי צצה ועלתה הנערה וגילתה עצמה לאביגיל, שבתה את עיניה ואת ליבה. את זה אני רוצה לעטיפה של הספר שלי, ידעה אביגיל. אני זוכר את הנערה שציירה אז אמא. אני עצמי הייתי אז בגיל זה. ועכשיו, כשהחזקתי את הספר החדש בידי, החזיר אותי הציור לימים ההם. לרגע יכולתי לראות בדמיוני את אביגיל כנערה מתבגרת. עדיין לא הספקתי לקרוא את הספר, אבל רק מראה הנערה על העטיפה הוא עבורי סיפור מרגש בפני עצמו. אמא כבר איננה איתנו שנים רבות. אבל היא ממשיכה להשפיע על כולנו, מעבר לגבולות הזמן והמרחב. החיבור הזה, הנוגע ללב, בין הציור של אמא לספרה של אביגיל מחזק את האמונה שבי, את מה שאני חש כבר שנים: כל הדברים קשורים בשרשרת מדהימה, שנראית לנו לעתים כצירופי מקרים ארעיים. כי שום דבר איננו מנותק ממה שהיה וממה שיהיה.