יום שלישי, 15 בינואר 2019

אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.



אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.

כן, סיפרה על עברה, על אחיה התאום שהוצא להורג, על מחנה הריכוז וסטרבורג שהצליחה לחזור ממנו ועוד ועוד... בסיפוריה היה תמיד ממד נוסף של מעבר למציאות. לקחה את סיפורה לממד קולנועי, הרואי, ניצחון הרוח על הגוף הפגוע. אותה מוסיקה קלאסית שהייתה שומעת בסלון ביתנו ברחוב הבאר, מלודיות עשירות שאפשרו לה איזו תנועה של התרוממות רוח, בתוכן חשתי את הגעגוע שלה לעולם שנלקח ממנה וגם, אולי, הרגשתי, היה שם איזה יסוד שהרחיק אותה מרגשות אחרים קשים. ככה גדלתי מקשיב לנגלה ויודע שיש שם, מעבר, עוד סיפור של צל וקושי ופחד להיכנס לתוכו.

כשאבי נפטר אמא התחילה לצייר בשחור לבן, רשמה מהרהורי ליבה, הרשתה לעצמה לחזור למחוזות שאין בהם צבע, לא רצתה לייפות יותר. רצתה לראות את החלק שהסתירה מפנינו, מפניה.

אז גם הבנתי מה התכוונה שאמרה לי כנער עת ביקשה את חוות דעתי לדיוקנאות שציירה. "אם הייתי מציירת את מה שאני רואה באמת זה היה נראה אחרת". כך הייתה מתבטאת שוב ושוב כשהבעה של עצב על פניה, כמו היה בציור שלה משהו מגן על המצוירים, על עצמה. ביקשה להראות אותם במיטבם, אולי כך שיקמה עצמה.

המסר נשתל בי, אני מצלם ממקום שיש בו איכות מגינה השומרת על המצולמים, מחפש את האור בכל אחת ואחד.

במוסף השבת של ה"ארץ" כותב דן מירון פרק על שיריו של ארז ביטון: "באחד משיריו הקצרים והיפים ביותר קבע ביטון: 'בכל איש עיוור/ נוטע סוס דוהר / השואף לשעוט/ למרחקים'. האבחנה מדהימה במקוריותה, העיוור בעולמו הפנימי אינו זה המגשש באפלה, אלא הוא זה שבודק את המרחב באמצעות התנועה העזה בתוכו, גם כאשר מבחוץ הוא נראה כזוחל".

אני חווה כך מגיל צעיר, חווה את הסוס הדוהר בתוכי שלקח אותי למרחקים. הרבה שנים לא ראו עלי מוגבלות, ועכשיו כשהיא ניכרת, אותו סוס מיתן טיפה את דהירתו, ממתין לרוכבו שיחזור להתייצב על האוכף.

בעולמי הפנימי אני חש שנפתחת דלת גדולה, שהבשלתי לאפשר את קיומה בחיי. אולי נדרשתי לעצור את התנועה שבחוץ כדי לדייק את זו הפנימית.

אני מאמין שבקיום יש סדר והגיון אחר ממה שאנו מוכנים לקבל ברגשותינו, הגיון אחר. כמו אותו עיוור שחייב להטיל עצמו אל תוך המרחב מבלי להיעצר, תהיינה התקלות וההיתקלויות אשר תהיינה. אני חש עכשיו בשער של גדילה נוספת, אנושית, אישית, יצירתית ומבורכת. שמח על כך מאד.

מבחוץ, ניכר בי עוד ממד הזוחל. נחרדתי לא מעט רגעים במהלך החדשים האלו, משהושבתה התנועה בחוץ. אותה נטייה טבעית לנוע מבלי להיעצר, שקיימת בתוכי מאז שאני זוכר עצמי, נעלמה ממסכי המכ"ם שלי, שסרק רק החוצה לנגלה והוזן ממה שאנשים שידרו לי. זה היה הפחד שבתוכי. הוא היה הנגלה. ומשראיתי זאת ביקשתי לחבור לאותה תנועה עזה פנימית, שמן המאור שבתוכי.






 









למעבר לבלוג הצילומים של נינו הרמן הקישו על הציור

למעבר לבלוג הצילומים של נינו הרמן הקישו על הציור
דניאל