יום שלישי, 2 באוגוסט 2022

אמנות כאמצעי ריפוי

ראיון שהתקיים עם אימי הציירת לורה הרמן פינטוס - ונמצא רק עתה ב2022, 

אמנות כאמצעי ריפוי

כל אם נוטה לחשוב שהילד שלה הוא יוצא מן הכלל, אולם לפתע מתברר ש"גאון" זה אינו מוכן ללמוד ומסרב להכין את שיעוריו.

ברור שקשה לה לאם להיגמל מן האמונה בבנה, שטיפחה ולא נשאר לה, אלא להטיל את האשמה על המורה ולמתוח ביקורת קטלנית עליו, על שנטפל סתם לילד כשרוני וטוב...

מעטות האמהות, המוכנות לנתח את המצב ולראותו באור הנכון. קשה להן להגיע למסקנה, שמצבו של הילד אינו קשור ביחס קפריזי מצד המורה, ושיתכן שכל מה שקרה. יש לו קשר עם מצבו הפסיכי של הילד, אילו הייתה פונה לפסיכולוג. היה מסביר לה שיתכן שעל הילד עובר משבר נפשי בתקופת התבגרותו, למשל וכדומה.

על נושא זה שוחחתי עם ליאורה הרמן שהיא גם ציירת וגם מורה לציור. הוזמנתי לבקר בתערוכה של ציורים מעשי ידי תלמידים ותלמידותיה ברמת גן. אפשר ללמוד הרבה מתערוכה זו.

אני משתדלת לעזור לילדים לפתור את בעיותיהם על ידי זה, שהנני נותנת להם שיעורים לציור. לפעמים יש לילדים אלה קשיים בתקופה מסוימת בלימודים, בבית הספר, לפעמים הם סובלים מחוסר יכולת להתרכז. ולפעמים הם סתם נערים ונערות בעלי כשרון לציור. המגלים התעניינות באמנות ורצון עז להתבטא בציור. הם מעוניינים מאוד לרכוש ידיעות מקצועיות בתחום זה.

הגברת ליאורה הרמן מכינה תלמידים לכניסה לבית הספר המקצועי לגרפיקה אמנותית, או שימושית. או לבית הספר שבו מלמדים ציור אופנה, אילוסטרציה, ציור טקסטיל וכמו כן לבית ספר לאומנות כמו "בצלאל" ועוד.

אני מסתכלת בתערוכה זו ברמת גן, אני רואה שהילדים הם מוכשרים בדרך כלל, מי יותר ומי פחות וכולם זקוקים להדרכה והכוונה נכונה.

יש ילדים , מספרת לי ליאורה הרמן, הזקוקים לעצת פסיכולוג, כי הם מחפשים דרך להשתחרר על יד הציור ממועקה נפשית קשה, ממצבי רוח ודיכאון. והמורה, היא עצמה למדה פעם פרק בפסיכולוגיה, מבינה לנפשותיהם. והיא מתייעצת עם פסיכולוג בעניין זה.

התלמידים והתלמידות שלי, מעירה ליאורה, לומדים יחד ואף אחד יודע דבר על הזולת. בכתה של חברה מלוכדת.

אני מסתכלת בציורים התלויים על הקירות . תמונה אחת אינה דומה לחברתה. אותו ילד שצייר תחילה בצבעים כהים קודרים מתחיל לפתע לצייר בצבעים בהירים רעננים, עליזים. מה שמוכיח שהשתנה משהו בנפשו של המצייר, שהוקל לו.

התמונה מגלה את אופיו של הילד וגם את מידת התפתחותו הרוחנית. אפשר גם להכיר לפי הציור ילד שקט מרוצה או להיפך. אפשר להכיר גם בסי... של קלפטומניה של ילד נוירוטי ואפילו של ילד הסובל ממחלת האסטמה. בשביל פסיכולוג, מהווה הציור של הילד ראי, שבו משתקף אופיו ומצב רוחו, עוזר לנו למצוא את הדיאגנוזה ואת הדרך לריפוי. מן הצד השני משתחרר הילד בשעת עבודת הציור , ...פחד או מצב רוח רע. משהו המפריע לו לחיות את חייו תוך שמחה טבעית. הוא נושם אחרת לאחר שהוא השתחרר תוך מלאכת הציור מהרגשתו המעיקה, הענין שהילדים הכינו בשביל תערוכה זו גם בובות ... דקורטיביים. דבר שמוכיח שיש להם נטייה באמנות דקורטיבית.

מי היא המורה הזאת? ליאורה הרמן באה מגרמניה, שם נולדה ובילתה את ילדותה. את החינוך באמנות קיבלה באמסטרדם בה סיימה בית ספר לאמנות שימושית לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאלצה להסתתר בביתה של משפחה ארית, בפינה מאחורי ארון בחדר מפני רדיפות הנאצים. והיא בסך הכל בת 18. היא חיתה חיי אנה פראנק. אך היא עברה מהר לפעילות מחתרתית. יחד עם קבוצה שלמה של אנשים היא עסקה בהכנת ניירות אריים בשביל יהודים. אחד מן החבורה הזאת נתפס והושם בכלא, ותחת לחץ עינויים גילה את כל הקבוצה. וכך נפל בגורלה לטעום את טעם חיי תפיסה במחנה הסגר נאצי בווסטרבורג, במקום הגבול בין גרמניה והולנד. היא עשתה מאמצים נואשים כדי לצאת מהמחנה והייתה בין מארגני הבריחה. כלבים גילו את הבורחים , הקבוצה עשתה מאמץ נוסף והבריחה שני גברים יהודים , אסירי המחנה בקרון רכבת מלא פחם.

לאחר השחרור על יד הצבא הקנדי, הכרתי את בעלי, חייל בבריגדה הישראלית, ובאורח ליגאלי הגעתי ארצה.

אני יודעת, מסיימת היא, מה זה פחד ודיכאון הבא אל האדם מסיבות שונות ובמצב שונה. ועל כן אני כה שמחה ללמד ילדים לצייר, לעסוק באמנות המשחררת אותם מסבל זה. סיפוק גדול הוא לראותם שמחים ועליזים, לאו דוקא כגאוני אמנות אלא כילדים נורמליים, מוכשרים.  


         חוג הציור  שהתקיים  בבתינו בנטף בשנות השמונים  בראשית ימיו של הישוב 



       חוגי הציור  בביתנו ברמת גן בסלון הבית  שנות השישים 







יום חמישי, 27 בינואר 2022

""אחרי שנסתלק לא יקרה דבר. החיים יימשכו כסדרם או כאי־סדרם. לרבים יוקל"

 רות בונדי 2013

"אחרי שנסתלק לא יקרה דבר. החיים יימשכו כסדרם או כאי־סדרם.
לרבים יוקל. למשרדי השילומים הגרמניים וללשכה לשיקום נכים ניצולי השואה של האוצר הישראלי, שייפטרו מהוצאות. למוסדות להשבת רכוש קורבנות השואה: התביעות יתמעטו ועורכי הדין, שטיפלו או לא טיפלו בהן, יוכלו לטוס בנחת במחלקת העסקים ולגור במלונות יוקרה. יוקל גם לחוקרי השואה, בעלי תזות מסעירות שרק דרוש להתאים להן את הנתונים. סוף־סוף נפטרו משורדי השואה שרק הפריעו להם: מה הם יודעים, שוכבי דרגשים מזוהמים, חולמים על לחם. הם רק היו שם, בעוד החוקרים חקרו לעומק.
על אחרים הסתלקותנו תכביד — לא יוכלו עוד לדבר בשם ניצולי השואה נגד השמעת מוזיקה של ריכארד ווגנר, שאותה ניגנו כביכול תזמורות האסירים בשערי מחנות השמדה, שעה שבמציאות ניגנו מוזיקה קצבית קלה, המתאימה ליציאה לעבודה ולשיבה ממנה. וגם לא יוכלו לפסול צלב קרס שבמיצג אמן ישראלי האמור לפגוע בהם, שעה שכנגד דמות רבין במדי האס־אס לא הושמעו השגות בשמם.
גם אני לא הוסמכתי לדבר בשם שורדי השואה, כי הם אינם עשויים מקשה אחת, אך בקשה לי, אישית: שנו את טקס הזיכרון יום השואה המרכזי ביד ושם, כדי שבעתיד שום פוליטיקאי, מימין או משמאל, לא ינאם בו לצרכיו. הרי לא חסרים שירים שכתבו ילדים בשואה, יומנים, מכתבי פרידה אותנטיים.
והפסיקו עם "מצעדי החיים" המקוממים, עם טיולי בתי ספר למקומות של מות היהודים, במקום למקומות שחיו בהם — לטולדו, לסגוביה, להולנד של רמברנט ושפינוזה, לאודסה ואולי אי פעם לבגדד.
עם לכתנו, ייעלם הכאב על עולם שנכחד, שליווה אותנו כל חיינו.
עדיין, עם כל המחקר והקריאה, אני לא מסוגלת לתפוס: איך השמדת היהודים כלל יכלה להתרחש. והרוע לא נכחד.

מתוך פוסט לזכרה של רות בונדי


שפרסמה פרופ רחל אליאור ,פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מחברת ספרי עיון על קבלה וחסידות,
היכלות ומגילות.

יום שלישי, 15 בינואר 2019

אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.



אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.

כן, סיפרה על עברה, על אחיה התאום שהוצא להורג, על מחנה הריכוז וסטרבורג שהצליחה לחזור ממנו ועוד ועוד... בסיפוריה היה תמיד ממד נוסף של מעבר למציאות. לקחה את סיפורה לממד קולנועי, הרואי, ניצחון הרוח על הגוף הפגוע. אותה מוסיקה קלאסית שהייתה שומעת בסלון ביתנו ברחוב הבאר, מלודיות עשירות שאפשרו לה איזו תנועה של התרוממות רוח, בתוכן חשתי את הגעגוע שלה לעולם שנלקח ממנה וגם, אולי, הרגשתי, היה שם איזה יסוד שהרחיק אותה מרגשות אחרים קשים. ככה גדלתי מקשיב לנגלה ויודע שיש שם, מעבר, עוד סיפור של צל וקושי ופחד להיכנס לתוכו.

כשאבי נפטר אמא התחילה לצייר בשחור לבן, רשמה מהרהורי ליבה, הרשתה לעצמה לחזור למחוזות שאין בהם צבע, לא רצתה לייפות יותר. רצתה לראות את החלק שהסתירה מפנינו, מפניה.

אז גם הבנתי מה התכוונה שאמרה לי כנער עת ביקשה את חוות דעתי לדיוקנאות שציירה. "אם הייתי מציירת את מה שאני רואה באמת זה היה נראה אחרת". כך הייתה מתבטאת שוב ושוב כשהבעה של עצב על פניה, כמו היה בציור שלה משהו מגן על המצוירים, על עצמה. ביקשה להראות אותם במיטבם, אולי כך שיקמה עצמה.

המסר נשתל בי, אני מצלם ממקום שיש בו איכות מגינה השומרת על המצולמים, מחפש את האור בכל אחת ואחד.

במוסף השבת של ה"ארץ" כותב דן מירון פרק על שיריו של ארז ביטון: "באחד משיריו הקצרים והיפים ביותר קבע ביטון: 'בכל איש עיוור/ נוטע סוס דוהר / השואף לשעוט/ למרחקים'. האבחנה מדהימה במקוריותה, העיוור בעולמו הפנימי אינו זה המגשש באפלה, אלא הוא זה שבודק את המרחב באמצעות התנועה העזה בתוכו, גם כאשר מבחוץ הוא נראה כזוחל".

אני חווה כך מגיל צעיר, חווה את הסוס הדוהר בתוכי שלקח אותי למרחקים. הרבה שנים לא ראו עלי מוגבלות, ועכשיו כשהיא ניכרת, אותו סוס מיתן טיפה את דהירתו, ממתין לרוכבו שיחזור להתייצב על האוכף.

בעולמי הפנימי אני חש שנפתחת דלת גדולה, שהבשלתי לאפשר את קיומה בחיי. אולי נדרשתי לעצור את התנועה שבחוץ כדי לדייק את זו הפנימית.

אני מאמין שבקיום יש סדר והגיון אחר ממה שאנו מוכנים לקבל ברגשותינו, הגיון אחר. כמו אותו עיוור שחייב להטיל עצמו אל תוך המרחב מבלי להיעצר, תהיינה התקלות וההיתקלויות אשר תהיינה. אני חש עכשיו בשער של גדילה נוספת, אנושית, אישית, יצירתית ומבורכת. שמח על כך מאד.

מבחוץ, ניכר בי עוד ממד הזוחל. נחרדתי לא מעט רגעים במהלך החדשים האלו, משהושבתה התנועה בחוץ. אותה נטייה טבעית לנוע מבלי להיעצר, שקיימת בתוכי מאז שאני זוכר עצמי, נעלמה ממסכי המכ"ם שלי, שסרק רק החוצה לנגלה והוזן ממה שאנשים שידרו לי. זה היה הפחד שבתוכי. הוא היה הנגלה. ומשראיתי זאת ביקשתי לחבור לאותה תנועה עזה פנימית, שמן המאור שבתוכי.






 









יום שלישי, 2 באוקטובר 2018

לורה וגבי הרמן - הם היו כמו מותג .




יש רגעים שמתגלות תמונות חיים שלא הכרתי , 
זה התרחש אתמול אצל אחותי ,בסוף ארוחת הערב של הסופ"ש החגיגי הזה שנמשך כבר שבועות 
הופיע אלבום ישן מתפרק ,חומר ואנרגיה אצורה שעוד רגע תתכלה. התחלתי לדפדף ,לפרק בזהירות .
חוויתי שאין סוף לחדש ,גם מהעבר . 
השבוע בלימוד בחבורתנו "בבלי ירושלמי" ציטט אוגי את הרב מקוצ'ק שנשאל "איפה נמצא אלהים ?" 
והשיב "איפה שנותנים לו להכנס" .
נפעמתי ,.איפה שאתה פותח, מתמסר לרגע ,היקום מביא לך חוויה לא מוכרת 
זה להסכים להיות מופתע מהכל ,לא לדעת, הפוך מידע ושליטה.
היו לזה הרבה מופעים השבוע , והנה עכשיו עוד אחד, אחר בטיבו צבעו ובריחו. 
הנה אמא שלי היפיפה ואחותי יהודית היקרה שכל כך דומה לה צולמו כנראה סמוך או לפני לידתי ,
מתבוננות אלי מעולם של פעם , מספרות כל כך הרבה מעבר לרגע עצמו .






גבריאל הרמן - במעמקי הלב שלו נמצאה שלווה נצחית .
גם את זו לא הכרתי , אבא שלי ואחותי .
צילום שנראה לי כמו משיר ילדות של פעם במוסף ספרות על אבות. 
אבא שלי היה עולם ומלואו, בורכנו. 
אילו בחרתי מילה אחת שתתאר אותו הייתי בוחר באהבה. 
במעמקי הלב שלו נמצאה שלווה נצחית .אותה העביר מסוכת שלומו לכל מי שפגש .
מתבונן ומרגיש איך אני מפעיל את החיווט הזה שירשנו, הזמין תמיד של מעגל השקט והאהבה.
משישים ושבע שנות חייו חוויתי אין סוף אבהות .
הוא חסר כבר הרבה שנים, כל כך הרבה נשאר להשלים, לספר לו . ואולי הוא יודע . 
אבא שלי ידע כל כך הרבה. 
הייתה בו נדיבות רוח ,כולם עלו אליו לרגל לשמוע את חכמת הלב שלו , 
אני מתיידד עם אבא בגיל שלא הכרתי ,בורא רגעים חדשים בחיי .
ואחותי היקרה ,מאמין שהיא שמחה כל כך לפגוש את האיש שהכי אהבה בעולם . 
הריקנות הזו סביבם בתצלום הופכת אותו עוד יותר לעל זמני.









יום שני, 14 במאי 2018

ירושלים של אימי של ילדותי .

ירושלים של אימי , של ילדותי .חיפשתי להחזיר לירושלים תום , אהבה רוח אחרת מזו הנושבת 
חברתי היקרה Hava Pinhas- Cohen כתבה היום בפוסט משלה ואני מצטט חלקים : "....רציתי לבקש שיניחו לה לירושלים, קצת שקט ואהבה"... " אבל, יש ענן כבד מעל העיר ומעל הארץ הזאת. שדות בדרום נשרפים מעפיפונים, לא מטילים, ומחר, אנשים חשופים יחצו את הגדר ויהיו הרוגים. ואיראן, כמו חיה פגועה מחדדת שיניים וציפורנים. ומסביב אביב אבל מי יכול לשים לב. ובתוך כל הרעש, המהומה, החרדה וההמתנה לימים שהם תאריכים טעונים. נכבה אמרנו? ראמאדן?".

ועליתי להר גבוה כדי להתבונן טיפה מעל מערבולת חגיגת הלאום שלנו , חגיגת התבדלות קהת חושיום ראיתי רגע מכונן של הומניות אנושיות זכייתה של נטע שפעמה את ליבה בענק , נטע אינה שייכת לחגיגת נצחון של ישראל 2018 , נטע שייכת לפוטנציאל שקיים בעמנו לראות אחר , להכיל לקבל את הזר השונה , ישראל 2018 חוגגת כוח ושכרון חושים , נטע מזכירה לעולם ולנו שיש בעם שלנו גם ידע להכיל ולקבל את האחר את השונה והזר . נטע מזכירה לנו לעצור רגע ולראות מה המסר שלה , מעבר לנצחון רגעי בתחרות , זה לא הסיפור .כל כך מחפשים כאן לנצח שלא רואים מעבר 
מקוה שבתוך שכרון החושים קול זכרון מרגש ומדהים של אשה כשרונית ואמיצה יהדהד ויזכיר מה באנו לעשות כאן בארץ זו לקבל את האחר השונה מכל הגלויות מכל העמים הלאה ההתבדלות . זו תפילתי .








יום חמישי, 15 בפברואר 2018

"זה הכל עניין של אינטימיות"


רמברנדט, פורטרט של זוג כיצחק ורבקה ידוע כ"כלה היהודייה",
1665-1669 בקירוב, שמן על בד, 166.5X121.5, רייקזמוזיאום, אמסטרדם
הדימויי הזה העלה בי געגוע לאימי הציירת שהכי אהבה את רמברנדט , תמיד דיברה על האור המיוחד בציוריו, והנה הבוקר מול הפוסט הזה שנות ילדותי חוזרות אלי באחת ויש שאלות שלא שאלתי אותה את אימא, החיים היו צבעוניים ואני שאינו יודע לשאול פשוט ספגתי, ועכשיו עלתה השאלה מדוע דווקא ציור זה היה בחדר השינה , והתקשרתי לאחותי שבד"כ מוסיפה עוד פרט וממלאת את החסר והפעם לא היה בפיה מענה ונותרתי רק עם אותה סקרנות ודמיון שציידה אותי נשמתי ועם ידידויות חדשות על הדרך כמו זיוה קורט שרק לאחרונה הכרנו , שהעלתה הבוקר את הפוסט הזה וכותרתו "זה הכל ענין של אינטימיות" והמילים האילו עשו את העבודה חיברו אותי כמו היו מענה לשאלה , ונרגעתי ושמחתי שהיקום מאפשר לדברים להתפענח בדרכו המופלאה .

זיוה קורט - חוקרת אמנות "נינו יקר כותב מרגש, תודה על ההארה שנתת לי. אני חושבת (ולא נכנסתי ליתר פרשנויות שיש לגבי ציור שהינו עדיין מעורר פרשנויות כאלה ואחרות) שציור זה שיש בו מתח בין החיבוק הרך, והנגיעה הרכה של הכלה, בצד האינטימיות שיש אומרים מרומזת ויש אומרים מעט יותר גלויה, הוא שעושה את העבודה, ואולי בשל כך היה אהוב בביתכם, ואפשר כמובן בשל אהבת רמברנדט בכללותו. אני מאוד אוהבת את רמברנדט ובעיקר את העבודות המאוחרות יותר שלו שיש בהן משהו מן המודרנה, עם אימפסטו ועם קריצה שבשלהי במאה ה-19 קראו לה אימפרסיוניזם. ובכלל את אמני המאה ה-17. מה שלא ציינתי זה מה שידוע שרמברנדט גר תקופה מסוימת בשכנות ליהודים. והכיר כפי שמסופר את מנשה בן ישראל, ובכלל. שוב תודה איש יקר, סופ"ש טוב"

יום שישי, 8 בדצמבר 2017

עובר אורח/ אוצרת ג'ניפר בלוך / מוסף השבת / מקור ראשון

אני אוהב את "מקור ראשון"
לא את כל העיתון , עם עמודי החדשות יש לי קושי גדול .
אני אוהב את המוספים לשבת , תרבות ,הגות , המוסף לספרות מצויין
דיוקן ,סיפורים אנושיים מזכיר לי מעריב של פעם שהיה "הנפוץ ביותר במדינה "
כך קרא לעצמו .
זכיתי כבר פעם שניה לשער ב"מוסף לשבת, " לכבוד .תערוכות
כבוד גדול – תודה גדולה לאנשי מקור ראשון
שבת שלום .









יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

בשבילי זה כמו עוד פרידה מהעולם של הורי לורה וגבי

‏5 דצמבר‏ ב-‏21:38‏ · ‏ירושלים‏ ·


אחר הצהריים לוינו את נחמיה יעקובוס אבא של חברי מילדות ושכני היקר איתן
נחמיה נפטר הלילה בשנתו כשהוא בן 100 .
בשבילי זה כמו עוד פרידה מהעולם של הורי לורה וגבי שהיו חברים כמו משפחה .
נחמיה בדרכו כשחקן על במה היה נואם ומדבר בכל פתיחה של תערוכות הציור הרבות שקיימה אמא היתה לו יכולת דיבור ונוכחות מרשימה .
היה מחנך ומורה לאנגלית אהוב מאד בבית הספר התיכון קלעי בגבעתיים ,אהוד בנאי שהיה גם אחד מתלמידיו , שמח בהופעתו בקיץ שעבר בתיאטרון בחצר של איתן והדסה בנטף להקדיש את" יוצא לאור למורה שלו
בצילומים האילו  משנות השבעים נחמיה בפתיחות תערוכות  של אמא
בביתנו ברמת גן, ובגלריה עתיד בירושלים .









רות ונחמיה ואיתן חוגגים 99 לנחמיה 


ישבה רות מול הקבר של בעלה נחמיה שנטמן זה הרגע, ראתה את הבאלות מלאות חול ים שנשפכו חבורת גברים במעדרים עובדים בשקט מכסים את הקבר , עוד ועוד חול נשפך לתוך הקבר העמוק , "איתן יישאר מקום בשבילי ". ככה בישירות שאלה בדרכה ,"כן אימא אתם תשכבו אחד ליד השני "
עצב גדול ניכר בפניה של רות , בשנים האחרונות לחייו נחמיה נוכח מעט ,לצד זה אתמול זה היה הסוף, כמעט שמונים שנה ל זוגיות שמסתיימת . כל כך רגילה להיות שם עבורו , ישבתי לידה על הספסל של ענבל שבנה אורן , מתבונן באשה מרשימה שבקרוב תהיה בת 100, אח"כ בביתם של היעקובוסים בנטף שוחחתי איתה שעה ארוכה זה מדהים תמיד לראות לשמוע מה מתקיים בזיכרון של אדם זקן .בזיכרון של כולנו .
רות צלולה ומחוברת אבל כל כך סלקטיבית וגם חוזרת על עצמה הרבה , הרבה מוסבר מן הסתם במונחים רפואיים, ובת קול לחשה לי שיש עוד רובד בנו שמנהל את הדברים ,ככה חוויתי אתמול שוב "אבא שלך" אמרה רות "בתחילת נטף שלא היה כאן כלום תמיד אמר לי את תראי שיום אחד יהיה כאן ישוב נהדר"
"אתה משוגע כמו הבן שלך אמרתי לו" .אומרת ,פונה אלי ,מיישירה מבט ומחייכת .
רק אתמול בערב חשתי שאני מבין עוד רובד בביקורת/ מחמאה שלה .
חזרה על הסיפור הזה כמה וכמה פעמים באותו ערב , כמו היה בו מרכיב מכונן עבורה עבורי .
בתור ילד חבר של איתן מגיל 5 , הייתי חווה לא מעט קושי של רות להכיל אותי , גם היתה אומרת זאת באותה ישירות אופיינית לה , קשה היה לה שהורי היו כה קשובים לרצונותיי וכיבדו ואפשרו לי לממש רצון, בהרבה מובנים ואופנים . "אתם עושים רק מה שנני אומר " הייתה אומרת להם .
נני היה אז עוד כינויי שנגזר מחנניה .
אתמול לראשונה מזה שנים חשתי את האהבה שלה אלי כה ברורה ונוכחת .
והייתה בה גם הקשבה אחרת , מזו שהכרתי כילד, ומן הסתם גם בי , חוויתי זאת גם שבאה להרצאה שלנו בתיאטרון בחצר , במוצ"ש ה2/9 יום הולדתו של יאיר, הגיעה במונית מבית האבות , ישבה בקור של תחילת הסתיו בהרי יהודה צופה בתמונות מתחברת מתרגשת קשובה , שעתיים אחרי באותה צלילות וחיבור פשוט הודתה לי בהתרגשות גדולה חשתי את הכנות הלב ועומק הרצון לחיבור .
זו היתה מחווה מרגשת , כל כך שמחתי על התיקון הזה שמתקיים ביננו, הודייתי לה מאד.
אתמול בבית הקברות התקרבתי עוד צעד , אמרתי לה בעצב, "בשבילי זה כמו עוד פרידה מההורים " "אני מאמינה לך " אמרה בעיניים דומעות , כמו מאשרת את הנגיעה בה .
החיים מזמנים לנו הזדמנות לחוויות משתנות מול אותם אנשים , צריך פשוט לפתוח את הלב והכל נשמע אחרת .
המוות והאהבה כל כך קרובים .



יום שלישי, 30 במאי 2017

ציורים שנולדו בעקבות ביקורינו בעין חרוד

גם בציורי אמא מצאתי כמה ציורים שנולדו בעקבות ביקורינו בעין חרוד 
בחגיגות שבועות , חיפשתי שיר של זרבבל גלעד המשורר שבביתו ואצל משפחתו התארחנו מידי שנה בילדותנו , לשמחתי אני מגלה שהרבה מהתום והיופי של תקופה זו ספוגים בי . 
חג שמח

שיר ערש
מילים: זרובבל גלעד
לחן: דוד זהבי
קיים ביצוע לשיר זה


נומי-נומי-נומי נים" 
מזמרים העננים. 
וכוכב קטן ברום 
מחייך לו מחלום 
ולוחש לך ומנעים: 
"נומי, נומי, נים".

"נומי, נומי, נומי נים" - 
עלעלי עצים נעים; 
זה הרוח השובב 
בא רכוב 
על זנב העב 
ולוחש לך ומנעים: 
"נומי, נומי, נים".

"נומי, נומי נומי נים" - 
לשדות ולגנים, 
מן ההר ירד הצל 
בא לעמק 
בא הליל. 
פעמון הרחק ינעים: 
"נומי, נומי, 
דין-דין-דין!".




יום שני, 10 באפריל 2017

תמונה מקסימה של אמא- לאביב שמח וחג נפלא.

תמונה מקסימה של אמא- לאביב שמח וחג נפלא.
.

"יצאנו לשנות פני העולם, לשים קץ לשעבוד אדם באדם".



כשהיינו קטנים לקחו אותנו הורינו לחגוג את ליל הסדר בקבוץ עין חרוד התארחנו אצל זרובבל ושושנה גלעד , אני מאמין שרצו הורינו ללמוד איך לבנות ליל סדר במשפחתנו ומן הסתם לאפשר לנו ולהם לחוות טעינה מחודשת של ההגדה המסורתית .בתקופה ההיא בתנועה הקיבוצית ליל הסדר היה האירוע התרבותי הגדול בשנה וחגגו אותו כולם בחדר האוכל זה היה חלק מהווי הקיבוצי עבורנו כילדים האפשרות לחבור לטבע לאביב לאנשים שחיו עולם אחר משלנו עירוניים היה מעורר השראה , ומן הסתם שם החל החיבור שלי לאדמה , לטבע , לקהילה שהביאו אותנו להקים את נטף. 
בחרתי כרגע להניח כמה עבודות של אמא ,אימי הציירת ליאורה הרמן שכבוד האדם וחירותו היו יקרים לליבה ,אהבה מאד לצאת לצייר בעיר העתיקה ,ביפו, בעכו, בד"כ היתה יוצאת יחד עם אבא גבי ליום ציור ,שהתחלתי לצלם עדיין נער ,ביקשה ממני לצלם עבורה דימויים להשראה מניח כאן כמה ציורים של אמא שנעשו בהשראת צילום שלי משער שכם והכל מתחבר למילים שבחרתי להביא הערב לשולחן המשפחה. מתוך טקסט שהעלו בינ"ה התנועה ליהדות חברתית .

״יצאנו לשנות פני העולם, לשים קץ לשעבוד אדם באדם.
מתי נולדנו? בשעה שניצוץ כבוד ראשון הוצת בלב העבד המושפל הראשון נגד משפילו.
אנו לא ננמיך את הדגל עד בוא היום, והיה דגלנו לדגל החברה המשוחררת,
עד יקום האדם במלוא קומתו, ויתגלה לעין-כל כאור הנצחים הצפון בו, כשדעתו רחבה ולבו טהור וידיו נאמנות וחייו חופש וצדק.
אין לא עבד עברי ולא עבד כנעני, לא כושי ולא סיני. וכבודו כל אדם ראש פינה הוא לחברה הנגאלת.
בוא יבוא היום ההוא" . משה בילינסון, 1934

כמו כן מעלה שני פוסטים מהיום של אשה יקרה חברה , Asma Aghbarieh-Zahalka-
: " חג שמח לחבריי היהודים החוגגים את הפסח, ואינשאללה אחרי חמישים שנים של כיבוש נוכל כולנו, פלסטינים וישראלים, לצעוד יחד אל החירות שאנו ראויים לה".
שבוע שלם הנשים מנקות, מכינות תפריט אוכל, עורכות קניות, מבשלות, מפזזות ומתרוצצות בשביל סדר פסח. בסדר עצמו ישב אב הבית, או נציג המשפחה, עם חולצה לבנה וכיפה על הראש ויערוך את הטקס.
כמה מהמשפחות יאפשרו בלילה הזה לאם הבית, לזאת שבזכותה הערב הזה מתקיים, לעמוד בראש השולחן והיא תספר את הסיפור של יציאתכןם ממצריים.
יצאתכןם מהעבדות לחירות.
וכמה מכןם בלילה הזה, יסרבו לצטט את המשפט הנוראי 
"שפוך חמתך על הגויים".
חירות




יום רביעי, 22 במרץ 2017

בית דניאל זכרון יעקב

ממשיכים מאתמול במנהרת הזמן לשנות השבעים, אמא הציירת ליאורה הרמן מעבירה חוגי ציור בבית דניאל בזכרון יעקב ,ואני שלא מגויס ממשיך במלוא המרץ במסעי להוציא תעודת עיתונאי . מפיץ תצלומים למערכות העיתונים פעמיים שלוש בשבוע, הנושאים מגוונים, בעיקר כאילו שניתן להפיץ גם יום יומיים אחרי ההתרחשות . הנה כיתוב לתצלום כמו שהגשתי מודבק על גב צילום בגודל 18X24 ככה הסתובבתי על אופניים או בעזרת אבא "סיבוב "במערכות בתל אביב "על המשמר,"דבר". "הארץ" עיתוני הערב , ועוד ועוד. בתחילה זה לא הלך פשוט.
אך מתוך ההתמדה ורצף, למדו עורכי העיתונים במערכות השונות לחכות לתצלומי שנכנסו יותר יותר, מתוך שעסקו ברגעים הקטנים של החיים שיש בהם ענין , אחרי שנה מאומצת יכולתי להביא ללשכת העיתונות הממשלתית זו שמנפיקה תעודות עיתונאי, מספיק קבלות שהוכיחו שאני חי ומתפרנס מתצלומי עיתונות . ואמא , אמא שמחה לקבל הדהוד.




יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

אמי קיבלה אותי בחיבוק ובאהבה ,שאלה למה חזרת ?

ציור של אימי ליאורה הרמן ימים אחרונים לחופש הגדול +סיפור
בד"כ בחופשות בילינו בבית ברמת גן , בונים מודלים מחומרים שונים כפר ערבי פלסטלינה, ספינות מגפרורים, ועוד ועוד מלאכות אומנות .
מעלינו בר"ג היה גן הקופים, ואמא הציע באחת החופשים שארשם לקיטנה, 
ביום הראשון בערך שעתיים אחרי ממש התבאסתי מהבלגן שהיה שם וחזרתי הביתה , אמי קיבלה אותי בחיבוק ובאהבה ,שאלה למה חזרת ? סיפרתי לה על שהיה ושאין בי שמחה להיות שם, אמא הקשיבה ואז ניגשה לצלצל לקיטנה , "שלום רציתי לשמוע מה שלום בני? , זה היום הראשון ואשמח לדעת איך הוא מסתדר אצלכם?
"שלום לך" ענו לה ,"כבר נלך לבדוק מה שלומו " .
היתה המתנה קצרה , ואז חזרו ואמרו לאמא , "הוא משחק בשמחה עם הילדים האחרים , הכל בסדר,..." .(מדברים על קיטנה בשנות השישים )
אמא חיבקה אותי ואמרה ,כל כך שמחה שבחרת לחזור. 
זו היתה חוייה מכוננת עבורי .לימים הבנתי שהיה שם מסר אוהב ומחזק כמו אמרה אמא סמוך על הלב שלך .

יום שלישי, 3 במאי 2016

"כאשר עברו את הגבול ההולנדי, אמרה אמא: " ילדים, לעולם לא נחזור הביתה"...






בהקדמה לספר הייני לזכר אחיה כותבת אמא 
"נולדנו תאומים –אחי הייני ואני .
אני כהה, הייני בהיר.
אני חיה , הייני מת בגיל עשרים .
גדלנו בברלין בבית עשיר ומתבולל , לא מודע ליהדותו.
עם עלית הנאצים נאלצנו לברוח לאמסטרדם.
ב11 ביוני 1941 ברחובות אמסטרדאם נעצר הייני ע"י הגסטאפו
למרות שלא נימול הודה ביהדותו, בהיותו ישר וטהור לא יכול היה להתכחש לה .
הוא נרצח במאוטהוזן."



אמא נולדה בברלין 9/5/1921 ,במוצאי יום השואה ,נמריא לניו יורק.
ביום ההולדת של אמא ניתלה את התערוכה בלב מנהטן. 
לפני ימים אחדים הרהרתי בהקשר הדימויי של הילדה עם הבובה.
אותו דימוי שבמובן מסויים הניע את חברתי ג'ניס להזמין אותי להציג בניו יורק 
והתחלתי כותב מילות התודה אותן אומר בערב הפתיחה.
עלו הקשרים לגל ההגירה שלה של הוריה כמהגרים לארה"ב מאירופה 
ועלו הקשרים לגל ההגירה העולמי של ימינו.
וגם עלה בי לראשונה הקשר חדש מרגש מול דימויי זה של הילדה המהגרת 
לראשונה הדהדה לי הילדה לסיפורי אימי -
 לילדות שלה בברלין שנקטעה באחת עם עזיבת משפחתה להולנד.

שצילמתי בשנות השבעים את גל ההגירה שהגיע מגאורגיה ובוכרה , סיפורי אמא היו ספוגים בי 
ומן הסתם עוררו בי התבוננות מאד מסוימת שהובילה אותי לצלם ילדה זו . 
אני מאמין שכולנו בוראים לעצמנו סרטים, כל אחד והסרט שלו – אני כצלם יכול גם לשתף אתכם 
בסרט שלי שמבוסס מן הסתם על אוטוביוגרפיה - אז הנה  עוד הקשר למהות הולדתו של צילום זה .
ויש עוד 364 זויות שלא דיברנו עליהן.



לורה הרמן-פינטוס / הייני עמ' 54 

"..ערב אחד כשהגיעו מרים והייני מבית הספר, שררה בבית התרגשות גדולה,
העוזרות התרוצצו אנה ואנה , מזוודות ארוזות למחצה עמדו פתוחות, בגדים היו מוטלים על הרצפה,
ולפני שהספיקו לשאול מה קורה, כבר ישבו מרים והייני במכונית בין המזוודות עם הוריהם.

"קיבלנו מברק מן הדוד פריץ, ואנחנו מוזמנים אליו לחופשת חג המולד.
הצלחנו להשיג כרטיסים רק לרכבת הזו, ולכן עזבנו בחיפזון כזה" אמרו ההורים.
מרים החלה לקפץ בשמחה, "נהדר! נוסעים לאנגליה לדוד פריץ! הייני קדימה , תשמח קצת"
הייני שלח אליה מבט רב הבעה.
"תוריד את ההבעה המטופשת הזו, אתה לא שמח?"
"כן שמח" אמר הייני ואפילו צחק.
אולם ההורים לא נראו מאושרים כל כך, כשעלו לרכבת כבר שררה חשכה מוחלטת,
 ורק כמה פנסים הטילו אור בוהק שסנוור את העיניים.
 אמא נאנחה: "הביטו סביבכם ילדים," אמרה בשקט, אולם הם לא הקשיבו.
הם נכנסו בלהט זה בדברי זו, והתווכחו מי יישן במיטה העליונה ומי בתחתונה.
"אנחנו זזים" קרא הייני בהתרגשות, הוא ומרים נכנסו למיטות והרכבת נחפזה אל תוך הלילה,
 טסה במהירות הלאה והלאה.
כמו גורל שאין לעצור בעדו,
 נסעה הרכבת והרחיקה אותם מן המולדת, מן הבית, מן המשחקים,
 נשאה אותם אל עולם זר ומוזר, אל חיים חדשים,
 כאשר עברו את הגבול ההולנדי, אמרה אמא: " ילדים, לעולם לא נחזור הביתה"...

"הייני" : הוצאת עקד 1987  / אמא נפטרה ב1989




גדלנו בברלין בבית עשיר ומתבולל , לא מודע ליהדותו.
עם עלית הנאצים נאלצנו לברוח לאמסטרדם.

הבית בברלין 


למעבר לבלוג הצילומים של נינו הרמן הקישו על הציור

למעבר לבלוג הצילומים של נינו הרמן הקישו על הציור
דניאל