Lore Herman -pintus 1921-1989
יום ראשון, 25 בפברואר 2024
מוזמנים להאזין לשיחה מרתקת בפודקסט שלי עם האמן הצלם נינו הרמן.
בשיחה דברנו על האמנות שספג כבר בילדותו ועל אמו הציירת, על הקריירה כצלם עיתונות ועל תחילת דרכו כצלם אמנותי מ 2009. על תערוכות בכלל ועל התערוכה במוזיאון ישראל בפרט. נינו הקריא מתוך ספר האמן שלו כמה משיריו.
צילום יוסי אלוני
יום שלישי, 13 בפברואר 2024
יום חמישי, 1 בספטמבר 2022
אלון הרמן / שלום כתה א'
יום מרגש מאד בחיי אלון נכדנו היקר. בחיי כולנו.
עבורי ההתבוננות בתיעוד הרגיש הזה לרגע כמו להיות לידו, להתבונן לעומק החיים.
יום שלישי, 2 באוגוסט 2022
אמנות כאמצעי ריפוי
ראיון שהתקיים עם אימי הציירת לורה הרמן פינטוס - ונמצא רק עתה ב2022,
אמנות כאמצעי ריפוי
כל אם נוטה לחשוב שהילד שלה הוא יוצא מן הכלל, אולם לפתע מתברר ש"גאון" זה אינו מוכן ללמוד ומסרב להכין את שיעוריו.
ברור שקשה לה לאם להיגמל מן האמונה בבנה, שטיפחה ולא נשאר לה, אלא להטיל את האשמה על המורה ולמתוח ביקורת קטלנית עליו, על שנטפל סתם לילד כשרוני וטוב...
מעטות האמהות, המוכנות לנתח את המצב ולראותו באור הנכון. קשה להן להגיע למסקנה, שמצבו של הילד אינו קשור ביחס קפריזי מצד המורה, ושיתכן שכל מה שקרה. יש לו קשר עם מצבו הפסיכי של הילד, אילו הייתה פונה לפסיכולוג. היה מסביר לה שיתכן שעל הילד עובר משבר נפשי בתקופת התבגרותו, למשל וכדומה.
על נושא זה שוחחתי עם ליאורה הרמן שהיא גם ציירת וגם מורה לציור. הוזמנתי לבקר בתערוכה של ציורים מעשי ידי תלמידים ותלמידותיה ברמת גן. אפשר ללמוד הרבה מתערוכה זו.
אני משתדלת לעזור לילדים לפתור את בעיותיהם על ידי זה, שהנני נותנת להם שיעורים לציור. לפעמים יש לילדים אלה קשיים בתקופה מסוימת בלימודים, בבית הספר, לפעמים הם סובלים מחוסר יכולת להתרכז. ולפעמים הם סתם נערים ונערות בעלי כשרון לציור. המגלים התעניינות באמנות ורצון עז להתבטא בציור. הם מעוניינים מאוד לרכוש ידיעות מקצועיות בתחום זה.
הגברת ליאורה הרמן מכינה תלמידים לכניסה לבית הספר המקצועי לגרפיקה אמנותית, או שימושית. או לבית הספר שבו מלמדים ציור אופנה, אילוסטרציה, ציור טקסטיל וכמו כן לבית ספר לאומנות כמו "בצלאל" ועוד.
אני מסתכלת בתערוכה זו ברמת גן, אני רואה שהילדים הם מוכשרים בדרך כלל, מי יותר ומי פחות וכולם זקוקים להדרכה והכוונה נכונה.
יש ילדים , מספרת לי ליאורה הרמן, הזקוקים לעצת פסיכולוג, כי הם מחפשים דרך להשתחרר על יד הציור ממועקה נפשית קשה, ממצבי רוח ודיכאון. והמורה, היא עצמה למדה פעם פרק בפסיכולוגיה, מבינה לנפשותיהם. והיא מתייעצת עם פסיכולוג בעניין זה.
התלמידים והתלמידות שלי, מעירה ליאורה, לומדים יחד ואף אחד יודע דבר על הזולת. בכתה של חברה מלוכדת.
אני מסתכלת בציורים התלויים על הקירות . תמונה אחת אינה דומה לחברתה. אותו ילד שצייר תחילה בצבעים כהים קודרים מתחיל לפתע לצייר בצבעים בהירים רעננים, עליזים. מה שמוכיח שהשתנה משהו בנפשו של המצייר, שהוקל לו.
התמונה מגלה את אופיו של הילד וגם את מידת התפתחותו הרוחנית. אפשר גם להכיר לפי הציור ילד שקט מרוצה או להיפך. אפשר להכיר גם בסי... של קלפטומניה של ילד נוירוטי ואפילו של ילד הסובל ממחלת האסטמה. בשביל פסיכולוג, מהווה הציור של הילד ראי, שבו משתקף אופיו ומצב רוחו, עוזר לנו למצוא את הדיאגנוזה ואת הדרך לריפוי. מן הצד השני משתחרר הילד בשעת עבודת הציור , ...פחד או מצב רוח רע. משהו המפריע לו לחיות את חייו תוך שמחה טבעית. הוא נושם אחרת לאחר שהוא השתחרר תוך מלאכת הציור מהרגשתו המעיקה, הענין שהילדים הכינו בשביל תערוכה זו גם בובות ... דקורטיביים. דבר שמוכיח שיש להם נטייה באמנות דקורטיבית.
מי היא המורה הזאת? ליאורה הרמן באה מגרמניה, שם נולדה ובילתה את ילדותה. את החינוך באמנות קיבלה באמסטרדם בה סיימה בית ספר לאמנות שימושית לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאלצה להסתתר בביתה של משפחה ארית, בפינה מאחורי ארון בחדר מפני רדיפות הנאצים. והיא בסך הכל בת 18. היא חיתה חיי אנה פראנק. אך היא עברה מהר לפעילות מחתרתית. יחד עם קבוצה שלמה של אנשים היא עסקה בהכנת ניירות אריים בשביל יהודים. אחד מן החבורה הזאת נתפס והושם בכלא, ותחת לחץ עינויים גילה את כל הקבוצה. וכך נפל בגורלה לטעום את טעם חיי תפיסה במחנה הסגר נאצי בווסטרבורג, במקום הגבול בין גרמניה והולנד. היא עשתה מאמצים נואשים כדי לצאת מהמחנה והייתה בין מארגני הבריחה. כלבים גילו את הבורחים , הקבוצה עשתה מאמץ נוסף והבריחה שני גברים יהודים , אסירי המחנה בקרון רכבת מלא פחם.
לאחר השחרור על יד הצבא הקנדי, הכרתי את בעלי, חייל בבריגדה הישראלית, ובאורח ליגאלי הגעתי ארצה.
אני יודעת, מסיימת היא, מה זה פחד ודיכאון הבא אל האדם מסיבות שונות ובמצב שונה. ועל כן אני כה שמחה ללמד ילדים לצייר, לעסוק באמנות המשחררת אותם מסבל זה. סיפוק גדול הוא לראותם שמחים ועליזים, לאו דוקא כגאוני אמנות אלא כילדים נורמליים, מוכשרים.
חוג הציור שהתקיים בבתינו בנטף בשנות השמונים בראשית ימיו של הישוב
חוגי הציור בביתנו ברמת גן בסלון הבית שנות השישים
יום חמישי, 27 בינואר 2022
""אחרי שנסתלק לא יקרה דבר. החיים יימשכו כסדרם או כאי־סדרם. לרבים יוקל"
רות בונדי 2013
שפרסמה פרופ רחל אליאור ,פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מחברת ספרי עיון על קבלה וחסידות,
יום שלישי, 15 בינואר 2019
אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.
אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.
כן, סיפרה על עברה, על אחיה התאום שהוצא להורג, על מחנה הריכוז וסטרבורג שהצליחה לחזור ממנו ועוד ועוד... בסיפוריה היה תמיד ממד נוסף של מעבר למציאות. לקחה את סיפורה לממד קולנועי, הרואי, ניצחון הרוח על הגוף הפגוע. אותה מוסיקה קלאסית שהייתה שומעת בסלון ביתנו ברחוב הבאר, מלודיות עשירות שאפשרו לה איזו תנועה של התרוממות רוח, בתוכן חשתי את הגעגוע שלה לעולם שנלקח ממנה וגם, אולי, הרגשתי, היה שם איזה יסוד שהרחיק אותה מרגשות אחרים קשים. ככה גדלתי מקשיב לנגלה ויודע שיש שם, מעבר, עוד סיפור של צל וקושי ופחד להיכנס לתוכו.
כשאבי נפטר אמא התחילה לצייר בשחור לבן, רשמה מהרהורי ליבה, הרשתה לעצמה לחזור למחוזות שאין בהם צבע, לא רצתה לייפות יותר. רצתה לראות את החלק שהסתירה מפנינו, מפניה.
אז גם הבנתי מה התכוונה שאמרה לי כנער עת ביקשה את חוות דעתי לדיוקנאות שציירה. "אם הייתי מציירת את מה שאני רואה באמת זה היה נראה אחרת". כך הייתה מתבטאת שוב ושוב כשהבעה של עצב על פניה, כמו היה בציור שלה משהו מגן על המצוירים, על עצמה. ביקשה להראות אותם במיטבם, אולי כך שיקמה עצמה.
המסר נשתל בי, אני מצלם ממקום שיש בו איכות מגינה השומרת על המצולמים, מחפש את האור בכל אחת ואחד.
במוסף השבת של ה"ארץ" כותב דן מירון פרק על שיריו של ארז ביטון: "באחד משיריו הקצרים והיפים ביותר קבע ביטון: 'בכל איש עיוור/ נוטע סוס דוהר / השואף לשעוט/ למרחקים'. האבחנה מדהימה במקוריותה, העיוור בעולמו הפנימי אינו זה המגשש באפלה, אלא הוא זה שבודק את המרחב באמצעות התנועה העזה בתוכו, גם כאשר מבחוץ הוא נראה כזוחל".
אני חווה כך מגיל צעיר, חווה את הסוס הדוהר בתוכי שלקח אותי למרחקים. הרבה שנים לא ראו עלי מוגבלות, ועכשיו כשהיא ניכרת, אותו סוס מיתן טיפה את דהירתו, ממתין לרוכבו שיחזור להתייצב על האוכף.
בעולמי הפנימי אני חש שנפתחת דלת גדולה, שהבשלתי לאפשר את קיומה בחיי. אולי נדרשתי לעצור את התנועה שבחוץ כדי לדייק את זו הפנימית.
אני מאמין שבקיום יש סדר והגיון אחר ממה שאנו מוכנים לקבל ברגשותינו, הגיון אחר. כמו אותו עיוור שחייב להטיל עצמו אל תוך המרחב מבלי להיעצר, תהיינה התקלות וההיתקלויות אשר תהיינה. אני חש עכשיו בשער של גדילה נוספת, אנושית, אישית, יצירתית ומבורכת. שמח על כך מאד.
מבחוץ, ניכר בי עוד ממד הזוחל. נחרדתי לא מעט רגעים במהלך החדשים האלו, משהושבתה התנועה בחוץ. אותה נטייה טבעית לנוע מבלי להיעצר, שקיימת בתוכי מאז שאני זוכר עצמי, נעלמה ממסכי המכ"ם שלי, שסרק רק החוצה לנגלה והוזן ממה שאנשים שידרו לי. זה היה הפחד שבתוכי. הוא היה הנגלה. ומשראיתי זאת ביקשתי לחבור לאותה תנועה עזה פנימית, שמן המאור שבתוכי.
יום שלישי, 2 באוקטובר 2018
לורה וגבי הרמן - הם היו כמו מותג .
יום שני, 14 במאי 2018
ירושלים של אימי של ילדותי .
חברתי היקרה Hava Pinhas- Cohen כתבה היום בפוסט משלה ואני מצטט חלקים : "....רציתי לבקש שיניחו לה לירושלים, קצת שקט ואהבה"... " אבל, יש ענן כבד מעל העיר ומעל הארץ הזאת. שדות בדרום נשרפים מעפיפונים, לא מטילים, ומחר, אנשים חשופים יחצו את הגדר ויהיו הרוגים. ואיראן, כמו חיה פגועה מחדדת שיניים וציפורנים. ומסביב אביב אבל מי יכול לשים לב. ובתוך כל הרעש, המהומה, החרדה וההמתנה לימים שהם תאריכים טעונים. נכבה אמרנו? ראמאדן?".
ועליתי להר גבוה כדי להתבונן טיפה מעל מערבולת חגיגת הלאום שלנו , חגיגת התבדלות קהת חושיום ראיתי רגע מכונן של הומניות אנושיות זכייתה של נטע שפעמה את ליבה בענק , נטע אינה שייכת לחגיגת נצחון של ישראל 2018 , נטע שייכת לפוטנציאל שקיים בעמנו לראות אחר , להכיל לקבל את הזר השונה , ישראל 2018 חוגגת כוח ושכרון חושים , נטע מזכירה לעולם ולנו שיש בעם שלנו גם ידע להכיל ולקבל את האחר את השונה והזר . נטע מזכירה לנו לעצור רגע ולראות מה המסר שלה , מעבר לנצחון רגעי בתחרות , זה לא הסיפור .כל כך מחפשים כאן לנצח שלא רואים מעבר
מקוה שבתוך שכרון החושים קול זכרון מרגש ומדהים של אשה כשרונית ואמיצה יהדהד ויזכיר מה באנו לעשות כאן בארץ זו לקבל את האחר השונה מכל הגלויות מכל העמים הלאה ההתבדלות . זו תפילתי .
יום ראשון, 18 בפברואר 2018
יום חמישי, 15 בפברואר 2018
"זה הכל עניין של אינטימיות"
רמברנדט, פורטרט של זוג כיצחק ורבקה ידוע כ"כלה היהודייה", 1665-1669 בקירוב, שמן על בד, 166.5X121.5, רייקזמוזיאום, אמסטרדם |
זיוה קורט - חוקרת אמנות "נינו יקר כותב מרגש, תודה על ההארה שנתת לי. אני חושבת (ולא נכנסתי ליתר פרשנויות שיש לגבי ציור שהינו עדיין מעורר פרשנויות כאלה ואחרות) שציור זה שיש בו מתח בין החיבוק הרך, והנגיעה הרכה של הכלה, בצד האינטימיות שיש אומרים מרומזת ויש אומרים מעט יותר גלויה, הוא שעושה את העבודה, ואולי בשל כך היה אהוב בביתכם, ואפשר כמובן בשל אהבת רמברנדט בכללותו. אני מאוד אוהבת את רמברנדט ובעיקר את העבודות המאוחרות יותר שלו שיש בהן משהו מן המודרנה, עם אימפסטו ועם קריצה שבשלהי במאה ה-19 קראו לה אימפרסיוניזם. ובכלל את אמני המאה ה-17. מה שלא ציינתי זה מה שידוע שרמברנדט גר תקופה מסוימת בשכנות ליהודים. והכיר כפי שמסופר את מנשה בן ישראל, ובכלל. שוב תודה איש יקר, סופ"ש טוב"
יום שישי, 8 בדצמבר 2017
עובר אורח/ אוצרת ג'ניפר בלוך / מוסף השבת / מקור ראשון
יום רביעי, 6 בדצמבר 2017
בשבילי זה כמו עוד פרידה מהעולם של הורי לורה וגבי
5 דצמבר ב-21:38 · ירושלים ·
אחר הצהריים לוינו את נחמיה יעקובוס אבא של חברי מילדות ושכני היקר איתן
נחמיה נפטר הלילה בשנתו כשהוא בן 100 .
בשבילי זה כמו עוד פרידה מהעולם של הורי לורה וגבי שהיו חברים כמו משפחה .
נחמיה בדרכו כשחקן על במה היה נואם ומדבר בכל פתיחה של תערוכות הציור הרבות שקיימה אמא היתה לו יכולת דיבור ונוכחות מרשימה .
היה מחנך ומורה לאנגלית אהוב מאד בבית הספר התיכון קלעי בגבעתיים ,אהוד בנאי שהיה גם אחד מתלמידיו , שמח בהופעתו בקיץ שעבר בתיאטרון בחצר של איתן והדסה בנטף להקדיש את" יוצא לאור למורה שלו
בצילומים האילו משנות השבעים נחמיה בפתיחות תערוכות של אמא
בביתנו ברמת גן, ובגלריה עתיד בירושלים .
רות ונחמיה ואיתן חוגגים 99 לנחמיה |
יום שלישי, 30 במאי 2017
ציורים שנולדו בעקבות ביקורינו בעין חרוד
יום שני, 10 באפריל 2017
תמונה מקסימה של אמא- לאביב שמח וחג נפלא.
תמונה מקסימה של אמא- לאביב שמח וחג נפלא. |