‏הצגת רשומות עם תוויות לורה הרמן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לורה הרמן. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 15 בינואר 2019

אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.



אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.

כן, סיפרה על עברה, על אחיה התאום שהוצא להורג, על מחנה הריכוז וסטרבורג שהצליחה לחזור ממנו ועוד ועוד... בסיפוריה היה תמיד ממד נוסף של מעבר למציאות. לקחה את סיפורה לממד קולנועי, הרואי, ניצחון הרוח על הגוף הפגוע. אותה מוסיקה קלאסית שהייתה שומעת בסלון ביתנו ברחוב הבאר, מלודיות עשירות שאפשרו לה איזו תנועה של התרוממות רוח, בתוכן חשתי את הגעגוע שלה לעולם שנלקח ממנה וגם, אולי, הרגשתי, היה שם איזה יסוד שהרחיק אותה מרגשות אחרים קשים. ככה גדלתי מקשיב לנגלה ויודע שיש שם, מעבר, עוד סיפור של צל וקושי ופחד להיכנס לתוכו.

כשאבי נפטר אמא התחילה לצייר בשחור לבן, רשמה מהרהורי ליבה, הרשתה לעצמה לחזור למחוזות שאין בהם צבע, לא רצתה לייפות יותר. רצתה לראות את החלק שהסתירה מפנינו, מפניה.

אז גם הבנתי מה התכוונה שאמרה לי כנער עת ביקשה את חוות דעתי לדיוקנאות שציירה. "אם הייתי מציירת את מה שאני רואה באמת זה היה נראה אחרת". כך הייתה מתבטאת שוב ושוב כשהבעה של עצב על פניה, כמו היה בציור שלה משהו מגן על המצוירים, על עצמה. ביקשה להראות אותם במיטבם, אולי כך שיקמה עצמה.

המסר נשתל בי, אני מצלם ממקום שיש בו איכות מגינה השומרת על המצולמים, מחפש את האור בכל אחת ואחד.

במוסף השבת של ה"ארץ" כותב דן מירון פרק על שיריו של ארז ביטון: "באחד משיריו הקצרים והיפים ביותר קבע ביטון: 'בכל איש עיוור/ נוטע סוס דוהר / השואף לשעוט/ למרחקים'. האבחנה מדהימה במקוריותה, העיוור בעולמו הפנימי אינו זה המגשש באפלה, אלא הוא זה שבודק את המרחב באמצעות התנועה העזה בתוכו, גם כאשר מבחוץ הוא נראה כזוחל".

אני חווה כך מגיל צעיר, חווה את הסוס הדוהר בתוכי שלקח אותי למרחקים. הרבה שנים לא ראו עלי מוגבלות, ועכשיו כשהיא ניכרת, אותו סוס מיתן טיפה את דהירתו, ממתין לרוכבו שיחזור להתייצב על האוכף.

בעולמי הפנימי אני חש שנפתחת דלת גדולה, שהבשלתי לאפשר את קיומה בחיי. אולי נדרשתי לעצור את התנועה שבחוץ כדי לדייק את זו הפנימית.

אני מאמין שבקיום יש סדר והגיון אחר ממה שאנו מוכנים לקבל ברגשותינו, הגיון אחר. כמו אותו עיוור שחייב להטיל עצמו אל תוך המרחב מבלי להיעצר, תהיינה התקלות וההיתקלויות אשר תהיינה. אני חש עכשיו בשער של גדילה נוספת, אנושית, אישית, יצירתית ומבורכת. שמח על כך מאד.

מבחוץ, ניכר בי עוד ממד הזוחל. נחרדתי לא מעט רגעים במהלך החדשים האלו, משהושבתה התנועה בחוץ. אותה נטייה טבעית לנוע מבלי להיעצר, שקיימת בתוכי מאז שאני זוכר עצמי, נעלמה ממסכי המכ"ם שלי, שסרק רק החוצה לנגלה והוזן ממה שאנשים שידרו לי. זה היה הפחד שבתוכי. הוא היה הנגלה. ומשראיתי זאת ביקשתי לחבור לאותה תנועה עזה פנימית, שמן המאור שבתוכי.






 









יום רביעי, 22 במרץ 2017

בית דניאל זכרון יעקב

ממשיכים מאתמול במנהרת הזמן לשנות השבעים, אמא הציירת ליאורה הרמן מעבירה חוגי ציור בבית דניאל בזכרון יעקב ,ואני שלא מגויס ממשיך במלוא המרץ במסעי להוציא תעודת עיתונאי . מפיץ תצלומים למערכות העיתונים פעמיים שלוש בשבוע, הנושאים מגוונים, בעיקר כאילו שניתן להפיץ גם יום יומיים אחרי ההתרחשות . הנה כיתוב לתצלום כמו שהגשתי מודבק על גב צילום בגודל 18X24 ככה הסתובבתי על אופניים או בעזרת אבא "סיבוב "במערכות בתל אביב "על המשמר,"דבר". "הארץ" עיתוני הערב , ועוד ועוד. בתחילה זה לא הלך פשוט.
אך מתוך ההתמדה ורצף, למדו עורכי העיתונים במערכות השונות לחכות לתצלומי שנכנסו יותר יותר, מתוך שעסקו ברגעים הקטנים של החיים שיש בהם ענין , אחרי שנה מאומצת יכולתי להביא ללשכת העיתונות הממשלתית זו שמנפיקה תעודות עיתונאי, מספיק קבלות שהוכיחו שאני חי ומתפרנס מתצלומי עיתונות . ואמא , אמא שמחה לקבל הדהוד.




יום ראשון, 16 בפברואר 2014

על גדות הנהר

ליאורה הרמן פינטוס 1921-1989 "על גדות הנהר " 
הציור משתתף בתערוכה ה-15 של בנק הפועלים,
למען הוועד למלחמה באיידס ישראל.
התערוכה פתוחה לציבור הרחב ביום שבת ה-22.02.14
בבניין ההנהלה של בנק הפועלים.
רח' יהודה הלוי 63, תל אביב. הזמנה מצורפת.




יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

חיבורים של מעבר לגבולות הזמן והמרחב

בימים אלה נמצא בחנויות "בת של רב", ספרה הראשון של אביגיל גרץ, שראה אור בהוצאת "אבן חושן". על שער הספר ציור של נערה צעירה. אביגיל היא רעיית בננו איתן, וזכינו לקבל את אחד העותקים הראשונים שלו, עם הקדשה מרגשת. וכך כתבה אביגיל: "נינו ותחיה יקרים, שמחה מאד לתת לכם את הספר הראשון שלי שהכריכה שלו יקרה לי מאד ומאחדת אותנו ואת הסיפורים שלנו עוד קצת ובעוד רובד מיוחד, כמו שהקשר שלי עם איתן היה ברור וייחודי די מהתחלה, כך התמונה של לורה היתה ברורה ומדויקת בשביל הסיפור שלי ...". לורה הרמן-פינטוס, אמי, היא הציירת שהנציחה לפני שנים רבות את הנערה, זו שדמותה התגלגלה עכשיו אל הספר החדש. כשחיפשה אביגיל את הדמות שתופיע על השער, נוצר מפגש קסום: מתוך מאות הציורים שהותירה אמי צצה ועלתה הנערה וגילתה עצמה לאביגיל, שבתה את עיניה ואת ליבה. את זה אני רוצה לעטיפה של הספר שלי, ידעה אביגיל. אני זוכר את הנערה שציירה אז אמא. אני עצמי הייתי אז בגיל זה. ועכשיו, כשהחזקתי את הספר החדש בידי, החזיר אותי הציור לימים ההם. לרגע יכולתי לראות בדמיוני את אביגיל כנערה מתבגרת. עדיין לא הספקתי לקרוא את הספר, אבל רק מראה הנערה על העטיפה הוא עבורי סיפור מרגש בפני עצמו. אמא כבר איננה איתנו שנים רבות. אבל היא ממשיכה להשפיע על כולנו, מעבר לגבולות הזמן והמרחב. החיבור הזה, הנוגע ללב, בין הציור של אמא לספרה של אביגיל מחזק את האמונה שבי, את מה שאני חש כבר שנים: כל הדברים קשורים בשרשרת מדהימה, שנראית לנו לעתים כצירופי מקרים ארעיים. כי שום דבר איננו מנותק ממה שהיה וממה שיהיה.


למעבר לבלוג הצילומים של נינו הרמן הקישו על הציור

למעבר לבלוג הצילומים של נינו הרמן הקישו על הציור
דניאל