בהקדמה לספר הייני לזכר אחיה כותבת אמא
"נולדנו תאומים –אחי הייני ואני .
אני כהה, הייני בהיר.
אני חיה , הייני מת בגיל עשרים .
גדלנו בברלין בבית עשיר ומתבולל , לא מודע ליהדותו.
עם עלית הנאצים נאלצנו לברוח לאמסטרדם.
ב11 ביוני 1941 ברחובות אמסטרדאם נעצר הייני ע"י הגסטאפו
למרות שלא נימול הודה ביהדותו, בהיותו ישר וטהור לא יכול היה להתכחש לה .
הוא נרצח במאוטהוזן."
אמא נולדה בברלין 9/5/1921 ,במוצאי יום השואה ,נמריא לניו יורק.
ביום ההולדת של אמא ניתלה את התערוכה בלב מנהטן.
לפני ימים אחדים הרהרתי בהקשר הדימויי של הילדה עם הבובה.
אותו דימוי שבמובן מסויים הניע את חברתי ג'ניס להזמין אותי להציג בניו יורק
והתחלתי כותב מילות התודה אותן אומר בערב הפתיחה.
עלו הקשרים לגל ההגירה שלה של הוריה כמהגרים לארה"ב מאירופה
ועלו הקשרים לגל ההגירה העולמי של ימינו.
וגם עלה בי לראשונה הקשר חדש מרגש מול דימויי זה של הילדה המהגרת
לראשונה הדהדה לי הילדה לסיפורי אימי -
לילדות שלה בברלין שנקטעה באחת עם עזיבת משפחתה להולנד.
שצילמתי בשנות השבעים את גל ההגירה שהגיע מגאורגיה ובוכרה , סיפורי אמא היו ספוגים בי
ומן הסתם עוררו בי התבוננות מאד מסוימת שהובילה אותי לצלם ילדה זו .
אני מאמין שכולנו בוראים לעצמנו סרטים, כל אחד והסרט שלו – אני כצלם יכול גם לשתף אתכם
בסרט שלי שמבוסס מן הסתם על אוטוביוגרפיה - אז הנה עוד הקשר למהות הולדתו של צילום זה .
ויש עוד 364 זויות שלא דיברנו עליהן.
לורה הרמן-פינטוס / הייני עמ' 54
"..ערב אחד כשהגיעו מרים והייני מבית הספר, שררה בבית התרגשות גדולה,
העוזרות התרוצצו אנה ואנה , מזוודות ארוזות למחצה עמדו פתוחות, בגדים היו מוטלים על הרצפה,
ולפני שהספיקו לשאול מה קורה, כבר ישבו מרים והייני במכונית בין המזוודות עם הוריהם.
"קיבלנו מברק מן הדוד פריץ, ואנחנו מוזמנים אליו לחופשת חג המולד.
הצלחנו להשיג כרטיסים רק לרכבת הזו, ולכן עזבנו בחיפזון כזה" אמרו ההורים.
מרים החלה לקפץ בשמחה, "נהדר! נוסעים לאנגליה לדוד פריץ! הייני קדימה , תשמח קצת"
הייני שלח אליה מבט רב הבעה.
"תוריד את ההבעה המטופשת הזו, אתה לא שמח?"
"כן שמח" אמר הייני ואפילו צחק.
אולם ההורים לא נראו מאושרים כל כך, כשעלו לרכבת כבר שררה חשכה מוחלטת,
ורק כמה פנסים הטילו אור בוהק שסנוור את העיניים.
אמא נאנחה: "הביטו סביבכם ילדים," אמרה בשקט, אולם הם לא הקשיבו.
הם נכנסו בלהט זה בדברי זו, והתווכחו מי יישן במיטה העליונה ומי בתחתונה.
"אנחנו זזים" קרא הייני בהתרגשות, הוא ומרים נכנסו למיטות והרכבת נחפזה אל תוך הלילה,
טסה במהירות הלאה והלאה.
כמו גורל שאין לעצור בעדו,
נסעה הרכבת והרחיקה אותם מן המולדת, מן הבית, מן המשחקים,
נשאה אותם אל עולם זר ומוזר, אל חיים חדשים,
כאשר עברו את הגבול ההולנדי, אמרה אמא: " ילדים, לעולם לא נחזור הביתה"...
"הייני" : הוצאת עקד 1987 / אמא נפטרה ב1989
 |
גדלנו בברלין בבית עשיר ומתבולל , לא מודע ליהדותו.
עם עלית הנאצים נאלצנו לברוח לאמסטרדם.
|
 |
| הבית בברלין |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה