אלון הרמן / שלום כתה א'

יום מרגש מאד  בחיי אלון נכדנו היקר. בחיי כולנו. 

עבורי ההתבוננות בתיעוד הרגיש הזה לרגע כמו להיות לידו, להתבונן לעומק החיים.

ותודה גדולה לאבא דניאל שצילם שמאפשר לנו להשתתף

שלום כיתה א'.

                    

אמנות כאמצעי ריפוי

ראיון שהתקיים עם אימי הציירת לורה הרמן פינטוס - ונמצא רק עתה ב2022, 

אמנות כאמצעי ריפוי

כל אם נוטה לחשוב שהילד שלה הוא יוצא מן הכלל, אולם לפתע מתברר ש"גאון" זה אינו מוכן ללמוד ומסרב להכין את שיעוריו.

ברור שקשה לה לאם להיגמל מן האמונה בבנה, שטיפחה ולא נשאר לה, אלא להטיל את האשמה על המורה ולמתוח ביקורת קטלנית עליו, על שנטפל סתם לילד כשרוני וטוב...

מעטות האמהות, המוכנות לנתח את המצב ולראותו באור הנכון. קשה להן להגיע למסקנה, שמצבו של הילד אינו קשור ביחס קפריזי מצד המורה, ושיתכן שכל מה שקרה. יש לו קשר עם מצבו הפסיכי של הילד, אילו הייתה פונה לפסיכולוג. היה מסביר לה שיתכן שעל הילד עובר משבר נפשי בתקופת התבגרותו, למשל וכדומה.

על נושא זה שוחחתי עם ליאורה הרמן שהיא גם ציירת וגם מורה לציור. הוזמנתי לבקר בתערוכה של ציורים מעשי ידי תלמידים ותלמידותיה ברמת גן. אפשר ללמוד הרבה מתערוכה זו.

אני משתדלת לעזור לילדים לפתור את בעיותיהם על ידי זה, שהנני נותנת להם שיעורים לציור. לפעמים יש לילדים אלה קשיים בתקופה מסוימת בלימודים, בבית הספר, לפעמים הם סובלים מחוסר יכולת להתרכז. ולפעמים הם סתם נערים ונערות בעלי כשרון לציור. המגלים התעניינות באמנות ורצון עז להתבטא בציור. הם מעוניינים מאוד לרכוש ידיעות מקצועיות בתחום זה.

הגברת ליאורה הרמן מכינה תלמידים לכניסה לבית הספר המקצועי לגרפיקה אמנותית, או שימושית. או לבית הספר שבו מלמדים ציור אופנה, אילוסטרציה, ציור טקסטיל וכמו כן לבית ספר לאומנות כמו "בצלאל" ועוד.

אני מסתכלת בתערוכה זו ברמת גן, אני רואה שהילדים הם מוכשרים בדרך כלל, מי יותר ומי פחות וכולם זקוקים להדרכה והכוונה נכונה.

יש ילדים , מספרת לי ליאורה הרמן, הזקוקים לעצת פסיכולוג, כי הם מחפשים דרך להשתחרר על יד הציור ממועקה נפשית קשה, ממצבי רוח ודיכאון. והמורה, היא עצמה למדה פעם פרק בפסיכולוגיה, מבינה לנפשותיהם. והיא מתייעצת עם פסיכולוג בעניין זה.

התלמידים והתלמידות שלי, מעירה ליאורה, לומדים יחד ואף אחד יודע דבר על הזולת. בכתה של חברה מלוכדת.

אני מסתכלת בציורים התלויים על הקירות . תמונה אחת אינה דומה לחברתה. אותו ילד שצייר תחילה בצבעים כהים קודרים מתחיל לפתע לצייר בצבעים בהירים רעננים, עליזים. מה שמוכיח שהשתנה משהו בנפשו של המצייר, שהוקל לו.

התמונה מגלה את אופיו של הילד וגם את מידת התפתחותו הרוחנית. אפשר גם להכיר לפי הציור ילד שקט מרוצה או להיפך. אפשר להכיר גם בסי... של קלפטומניה של ילד נוירוטי ואפילו של ילד הסובל ממחלת האסטמה. בשביל פסיכולוג, מהווה הציור של הילד ראי, שבו משתקף אופיו ומצב רוחו, עוזר לנו למצוא את הדיאגנוזה ואת הדרך לריפוי. מן הצד השני משתחרר הילד בשעת עבודת הציור , ...פחד או מצב רוח רע. משהו המפריע לו לחיות את חייו תוך שמחה טבעית. הוא נושם אחרת לאחר שהוא השתחרר תוך מלאכת הציור מהרגשתו המעיקה, הענין שהילדים הכינו בשביל תערוכה זו גם בובות ... דקורטיביים. דבר שמוכיח שיש להם נטייה באמנות דקורטיבית.

מי היא המורה הזאת? ליאורה הרמן באה מגרמניה, שם נולדה ובילתה את ילדותה. את החינוך באמנות קיבלה באמסטרדם בה סיימה בית ספר לאמנות שימושית לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאלצה להסתתר בביתה של משפחה ארית, בפינה מאחורי ארון בחדר מפני רדיפות הנאצים. והיא בסך הכל בת 18. היא חיתה חיי אנה פראנק. אך היא עברה מהר לפעילות מחתרתית. יחד עם קבוצה שלמה של אנשים היא עסקה בהכנת ניירות אריים בשביל יהודים. אחד מן החבורה הזאת נתפס והושם בכלא, ותחת לחץ עינויים גילה את כל הקבוצה. וכך נפל בגורלה לטעום את טעם חיי תפיסה במחנה הסגר נאצי בווסטרבורג, במקום הגבול בין גרמניה והולנד. היא עשתה מאמצים נואשים כדי לצאת מהמחנה והייתה בין מארגני הבריחה. כלבים גילו את הבורחים , הקבוצה עשתה מאמץ נוסף והבריחה שני גברים יהודים , אסירי המחנה בקרון רכבת מלא פחם.

לאחר השחרור על יד הצבא הקנדי, הכרתי את בעלי, חייל בבריגדה הישראלית, ובאורח ליגאלי הגעתי ארצה.

אני יודעת, מסיימת היא, מה זה פחד ודיכאון הבא אל האדם מסיבות שונות ובמצב שונה. ועל כן אני כה שמחה ללמד ילדים לצייר, לעסוק באמנות המשחררת אותם מסבל זה. סיפוק גדול הוא לראותם שמחים ועליזים, לאו דוקא כגאוני אמנות אלא כילדים נורמליים, מוכשרים.  

         חוג הציור  שהתקיים  בבתינו בנטף בשנות השמונים  בראשית ימיו של הישוב 

       חוגי הציור  בביתנו ברמת גן בסלון הבית  שנות השישים 

""אחרי שנסתלק לא יקרה דבר. החיים יימשכו כסדרם או כאי־סדרם. לרבים יוקל"

 רות בונדי 2013

"אחרי שנסתלק לא יקרה דבר. החיים יימשכו כסדרם או כאי־סדרם.

לרבים יוקל. למשרדי השילומים הגרמניים וללשכה לשיקום נכים ניצולי השואה של האוצר הישראלי, שייפטרו מהוצאות. למוסדות להשבת רכוש קורבנות השואה: התביעות יתמעטו ועורכי הדין, שטיפלו או לא טיפלו בהן, יוכלו לטוס בנחת במחלקת העסקים ולגור במלונות יוקרה. יוקל גם לחוקרי השואה, בעלי תזות מסעירות שרק דרוש להתאים להן את הנתונים. סוף־סוף נפטרו משורדי השואה שרק הפריעו להם: מה הם יודעים, שוכבי דרגשים מזוהמים, חולמים על לחם. הם רק היו שם, בעוד החוקרים חקרו לעומק.

על אחרים הסתלקותנו תכביד — לא יוכלו עוד לדבר בשם ניצולי השואה נגד השמעת מוזיקה של ריכארד ווגנר, שאותה ניגנו כביכול תזמורות האסירים בשערי מחנות השמדה, שעה שבמציאות ניגנו מוזיקה קצבית קלה, המתאימה ליציאה לעבודה ולשיבה ממנה. וגם לא יוכלו לפסול צלב קרס שבמיצג אמן ישראלי האמור לפגוע בהם, שעה שכנגד דמות רבין במדי האס־אס לא הושמעו השגות בשמם.

גם אני לא הוסמכתי לדבר בשם שורדי השואה, כי הם אינם עשויים מקשה אחת, אך בקשה לי, אישית: שנו את טקס הזיכרון יום השואה המרכזי ביד ושם, כדי שבעתיד שום פוליטיקאי, מימין או משמאל, לא ינאם בו לצרכיו. הרי לא חסרים שירים שכתבו ילדים בשואה, יומנים, מכתבי פרידה אותנטיים.

והפסיקו עם "מצעדי החיים" המקוממים, עם טיולי בתי ספר למקומות של מות היהודים, במקום למקומות שחיו בהם — לטולדו, לסגוביה, להולנד של רמברנט ושפינוזה, לאודסה ואולי אי פעם לבגדד.

עם לכתנו, ייעלם הכאב על עולם שנכחד, שליווה אותנו כל חיינו.

עדיין, עם כל המחקר והקריאה, אני לא מסוגלת לתפוס: איך השמדת היהודים כלל יכלה להתרחש. והרוע לא נכחד.

מתוך פוסט לזכרה של רות בונדי

שפרסמה פרופ רחל אליאור ,פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מחברת ספרי עיון על קבלה וחסידות,

היכלות ומגילות.