אחותי יהודית קונפורטי צלצלה הזכירה שהיום הוא יום הולדתה של אמא.

אחותי יהודית  קונפורטי צלצלה הזכירה שהיום הוא יום הולדתה של אמא.

אמנו הציירת לורה הרמן פינטוס נולדה בברלין ב9 למאי 1921 .
היום גם התחילה המלחמה בהולנד לשם היגרה משפחתה עם עליית הנאצים .
היום זה גם יום ההולדת של דוד שלנו הייני - מעולם לא היה לנו דוד
הייני אחיה התאום של אמא שנתפס ברחובות אמסטרדאם ב11 ליוני 1941 נשלח למאוטהאוזן באוסטריה ולא חזר.
את הספר הייני שאמא כתבה לזכר אחיה ולזכרם של 300 צעירים יהודיים
שנתפסו ונרצחו חודשים ספורים במאוטהאוזן ,נוציא בחדשים הקרובים במהדורה דיגיטלית.
הספר נכתב במחתרת בזמן מלחמת העולם השניה וניצל הודות לכומר שהסתיר אותו מתחת לדוכנו בכנסייה באמסטרדאם.
היום הוא גם יום הנצחון על גרמניה הנאצית .
אמא ואבא גידלו אותנו ממקום של אהבה, חווינו את העצב והכאב שלה,
לצד זה נתנה לנו כלים להתמודד באהבה עם מציאות משתנה,העולם שהכרנו
איננו עוד,הקהילה משתנה,הערכים משתנים, התרבות משתנה, המציאות היום יומית משתנה כהרף עין.
אמא ואבא שמו בנו מפתחות לחיים כך שנוכל להשען על עצמינו.
ברי מזל אנו שבחרה נשמתינו להיוולד להורים שאילו .
* בתצלומים אמא ואחיה התאום הייני, אמא בפורטרט שצולם ב1945
ואח"כ פורטטרט כמו שכבר הכרתי אותה כילד. עטיפת הספר הייני וציורה של אמא .

                                                          הייני 

                                                    אמא 1945

+2

כל הרגשות:

7יהודית קונפורטי, Ofri Akavia ו5 נוספים

מוזמנים להאזין לשיחה מרתקת בפודקסט שלי עם האמן הצלם נינו הרמן.

מוזמנים להאזין לשיחה מרתקת בפודקסט שלי עם האמן הצלם נינו הרמן. 
בשיחה דברנו על האמנות שספג כבר בילדותו ועל אמו הציירת, על הקריירה כצלם עיתונות ועל תחילת דרכו כצלם אמנותי מ 2009. על תערוכות בכלל ועל התערוכה במוזיאון ישראל בפרט. נינו הקריא מתוך ספר האמן שלו כמה משיריו.
צילום יוסי אלוני

#אמנותישראלית

#צילוםאמנותי

#פודקסט

#אמניםישראלים 

לורה הרמן פינטוס אמא שלנו בסלון הבית ברמת גן , הזדמנות להכיר אשה מופלאה...

אלון הרמן / שלום כתה א'

יום מרגש מאד  בחיי אלון נכדנו היקר. בחיי כולנו. 

עבורי ההתבוננות בתיעוד הרגיש הזה לרגע כמו להיות לידו, להתבונן לעומק החיים.

ותודה גדולה לאבא דניאל שצילם שמאפשר לנו להשתתף

שלום כיתה א'.

                    

אמנות כאמצעי ריפוי

ראיון שהתקיים עם אימי הציירת לורה הרמן פינטוס - ונמצא רק עתה ב2022, 

אמנות כאמצעי ריפוי

כל אם נוטה לחשוב שהילד שלה הוא יוצא מן הכלל, אולם לפתע מתברר ש"גאון" זה אינו מוכן ללמוד ומסרב להכין את שיעוריו.

ברור שקשה לה לאם להיגמל מן האמונה בבנה, שטיפחה ולא נשאר לה, אלא להטיל את האשמה על המורה ולמתוח ביקורת קטלנית עליו, על שנטפל סתם לילד כשרוני וטוב...

מעטות האמהות, המוכנות לנתח את המצב ולראותו באור הנכון. קשה להן להגיע למסקנה, שמצבו של הילד אינו קשור ביחס קפריזי מצד המורה, ושיתכן שכל מה שקרה. יש לו קשר עם מצבו הפסיכי של הילד, אילו הייתה פונה לפסיכולוג. היה מסביר לה שיתכן שעל הילד עובר משבר נפשי בתקופת התבגרותו, למשל וכדומה.

על נושא זה שוחחתי עם ליאורה הרמן שהיא גם ציירת וגם מורה לציור. הוזמנתי לבקר בתערוכה של ציורים מעשי ידי תלמידים ותלמידותיה ברמת גן. אפשר ללמוד הרבה מתערוכה זו.

אני משתדלת לעזור לילדים לפתור את בעיותיהם על ידי זה, שהנני נותנת להם שיעורים לציור. לפעמים יש לילדים אלה קשיים בתקופה מסוימת בלימודים, בבית הספר, לפעמים הם סובלים מחוסר יכולת להתרכז. ולפעמים הם סתם נערים ונערות בעלי כשרון לציור. המגלים התעניינות באמנות ורצון עז להתבטא בציור. הם מעוניינים מאוד לרכוש ידיעות מקצועיות בתחום זה.

הגברת ליאורה הרמן מכינה תלמידים לכניסה לבית הספר המקצועי לגרפיקה אמנותית, או שימושית. או לבית הספר שבו מלמדים ציור אופנה, אילוסטרציה, ציור טקסטיל וכמו כן לבית ספר לאומנות כמו "בצלאל" ועוד.

אני מסתכלת בתערוכה זו ברמת גן, אני רואה שהילדים הם מוכשרים בדרך כלל, מי יותר ומי פחות וכולם זקוקים להדרכה והכוונה נכונה.

יש ילדים , מספרת לי ליאורה הרמן, הזקוקים לעצת פסיכולוג, כי הם מחפשים דרך להשתחרר על יד הציור ממועקה נפשית קשה, ממצבי רוח ודיכאון. והמורה, היא עצמה למדה פעם פרק בפסיכולוגיה, מבינה לנפשותיהם. והיא מתייעצת עם פסיכולוג בעניין זה.

התלמידים והתלמידות שלי, מעירה ליאורה, לומדים יחד ואף אחד יודע דבר על הזולת. בכתה של חברה מלוכדת.

אני מסתכלת בציורים התלויים על הקירות . תמונה אחת אינה דומה לחברתה. אותו ילד שצייר תחילה בצבעים כהים קודרים מתחיל לפתע לצייר בצבעים בהירים רעננים, עליזים. מה שמוכיח שהשתנה משהו בנפשו של המצייר, שהוקל לו.

התמונה מגלה את אופיו של הילד וגם את מידת התפתחותו הרוחנית. אפשר גם להכיר לפי הציור ילד שקט מרוצה או להיפך. אפשר להכיר גם בסי... של קלפטומניה של ילד נוירוטי ואפילו של ילד הסובל ממחלת האסטמה. בשביל פסיכולוג, מהווה הציור של הילד ראי, שבו משתקף אופיו ומצב רוחו, עוזר לנו למצוא את הדיאגנוזה ואת הדרך לריפוי. מן הצד השני משתחרר הילד בשעת עבודת הציור , ...פחד או מצב רוח רע. משהו המפריע לו לחיות את חייו תוך שמחה טבעית. הוא נושם אחרת לאחר שהוא השתחרר תוך מלאכת הציור מהרגשתו המעיקה, הענין שהילדים הכינו בשביל תערוכה זו גם בובות ... דקורטיביים. דבר שמוכיח שיש להם נטייה באמנות דקורטיבית.

מי היא המורה הזאת? ליאורה הרמן באה מגרמניה, שם נולדה ובילתה את ילדותה. את החינוך באמנות קיבלה באמסטרדם בה סיימה בית ספר לאמנות שימושית לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאלצה להסתתר בביתה של משפחה ארית, בפינה מאחורי ארון בחדר מפני רדיפות הנאצים. והיא בסך הכל בת 18. היא חיתה חיי אנה פראנק. אך היא עברה מהר לפעילות מחתרתית. יחד עם קבוצה שלמה של אנשים היא עסקה בהכנת ניירות אריים בשביל יהודים. אחד מן החבורה הזאת נתפס והושם בכלא, ותחת לחץ עינויים גילה את כל הקבוצה. וכך נפל בגורלה לטעום את טעם חיי תפיסה במחנה הסגר נאצי בווסטרבורג, במקום הגבול בין גרמניה והולנד. היא עשתה מאמצים נואשים כדי לצאת מהמחנה והייתה בין מארגני הבריחה. כלבים גילו את הבורחים , הקבוצה עשתה מאמץ נוסף והבריחה שני גברים יהודים , אסירי המחנה בקרון רכבת מלא פחם.

לאחר השחרור על יד הצבא הקנדי, הכרתי את בעלי, חייל בבריגדה הישראלית, ובאורח ליגאלי הגעתי ארצה.

אני יודעת, מסיימת היא, מה זה פחד ודיכאון הבא אל האדם מסיבות שונות ובמצב שונה. ועל כן אני כה שמחה ללמד ילדים לצייר, לעסוק באמנות המשחררת אותם מסבל זה. סיפוק גדול הוא לראותם שמחים ועליזים, לאו דוקא כגאוני אמנות אלא כילדים נורמליים, מוכשרים.  

         חוג הציור  שהתקיים  בבתינו בנטף בשנות השמונים  בראשית ימיו של הישוב 

       חוגי הציור  בביתנו ברמת גן בסלון הבית  שנות השישים 

""אחרי שנסתלק לא יקרה דבר. החיים יימשכו כסדרם או כאי־סדרם. לרבים יוקל"

 רות בונדי 2013

"אחרי שנסתלק לא יקרה דבר. החיים יימשכו כסדרם או כאי־סדרם.

לרבים יוקל. למשרדי השילומים הגרמניים וללשכה לשיקום נכים ניצולי השואה של האוצר הישראלי, שייפטרו מהוצאות. למוסדות להשבת רכוש קורבנות השואה: התביעות יתמעטו ועורכי הדין, שטיפלו או לא טיפלו בהן, יוכלו לטוס בנחת במחלקת העסקים ולגור במלונות יוקרה. יוקל גם לחוקרי השואה, בעלי תזות מסעירות שרק דרוש להתאים להן את הנתונים. סוף־סוף נפטרו משורדי השואה שרק הפריעו להם: מה הם יודעים, שוכבי דרגשים מזוהמים, חולמים על לחם. הם רק היו שם, בעוד החוקרים חקרו לעומק.

על אחרים הסתלקותנו תכביד — לא יוכלו עוד לדבר בשם ניצולי השואה נגד השמעת מוזיקה של ריכארד ווגנר, שאותה ניגנו כביכול תזמורות האסירים בשערי מחנות השמדה, שעה שבמציאות ניגנו מוזיקה קצבית קלה, המתאימה ליציאה לעבודה ולשיבה ממנה. וגם לא יוכלו לפסול צלב קרס שבמיצג אמן ישראלי האמור לפגוע בהם, שעה שכנגד דמות רבין במדי האס־אס לא הושמעו השגות בשמם.

גם אני לא הוסמכתי לדבר בשם שורדי השואה, כי הם אינם עשויים מקשה אחת, אך בקשה לי, אישית: שנו את טקס הזיכרון יום השואה המרכזי ביד ושם, כדי שבעתיד שום פוליטיקאי, מימין או משמאל, לא ינאם בו לצרכיו. הרי לא חסרים שירים שכתבו ילדים בשואה, יומנים, מכתבי פרידה אותנטיים.

והפסיקו עם "מצעדי החיים" המקוממים, עם טיולי בתי ספר למקומות של מות היהודים, במקום למקומות שחיו בהם — לטולדו, לסגוביה, להולנד של רמברנט ושפינוזה, לאודסה ואולי אי פעם לבגדד.

עם לכתנו, ייעלם הכאב על עולם שנכחד, שליווה אותנו כל חיינו.

עדיין, עם כל המחקר והקריאה, אני לא מסוגלת לתפוס: איך השמדת היהודים כלל יכלה להתרחש. והרוע לא נכחד.

מתוך פוסט לזכרה של רות בונדי

שפרסמה פרופ רחל אליאור ,פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מחברת ספרי עיון על קבלה וחסידות,

היכלות ומגילות.

אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.

אמא שלי בוגרת השואה, ציירה בצבע. ככה גדלנו.

כן, סיפרה על עברה, על אחיה התאום שהוצא להורג, על מחנה הריכוז וסטרבורג שהצליחה לחזור ממנו ועוד ועוד... בסיפוריה היה תמיד ממד נוסף של מעבר למציאות. לקחה את סיפורה לממד קולנועי, הרואי, ניצחון הרוח על הגוף הפגוע. אותה מוסיקה קלאסית שהייתה שומעת בסלון ביתנו ברחוב הבאר, מלודיות עשירות שאפשרו לה איזו תנועה של התרוממות רוח, בתוכן חשתי את הגעגוע שלה לעולם שנלקח ממנה וגם, אולי, הרגשתי, היה שם איזה יסוד שהרחיק אותה מרגשות אחרים קשים. ככה גדלתי מקשיב לנגלה ויודע שיש שם, מעבר, עוד סיפור של צל וקושי ופחד להיכנס לתוכו.

כשאבי נפטר אמא התחילה לצייר בשחור לבן, רשמה מהרהורי ליבה, הרשתה לעצמה לחזור למחוזות שאין בהם צבע, לא רצתה לייפות יותר. רצתה לראות את החלק שהסתירה מפנינו, מפניה.

אז גם הבנתי מה התכוונה שאמרה לי כנער עת ביקשה את חוות דעתי לדיוקנאות שציירה. "אם הייתי מציירת את מה שאני רואה באמת זה היה נראה אחרת". כך הייתה מתבטאת שוב ושוב כשהבעה של עצב על פניה, כמו היה בציור שלה משהו מגן על המצוירים, על עצמה. ביקשה להראות אותם במיטבם, אולי כך שיקמה עצמה.

המסר נשתל בי, אני מצלם ממקום שיש בו איכות מגינה השומרת על המצולמים, מחפש את האור בכל אחת ואחד.

במוסף השבת של ה"ארץ" כותב דן מירון פרק על שיריו של ארז ביטון: "באחד משיריו הקצרים והיפים ביותר קבע ביטון: 'בכל איש עיוור/ נוטע סוס דוהר / השואף לשעוט/ למרחקים'. האבחנה מדהימה במקוריותה, העיוור בעולמו הפנימי אינו זה המגשש באפלה, אלא הוא זה שבודק את המרחב באמצעות התנועה העזה בתוכו, גם כאשר מבחוץ הוא נראה כזוחל".

אני חווה כך מגיל צעיר, חווה את הסוס הדוהר בתוכי שלקח אותי למרחקים. הרבה שנים לא ראו עלי מוגבלות, ועכשיו כשהיא ניכרת, אותו סוס מיתן טיפה את דהירתו, ממתין לרוכבו שיחזור להתייצב על האוכף.

בעולמי הפנימי אני חש שנפתחת דלת גדולה, שהבשלתי לאפשר את קיומה בחיי. אולי נדרשתי לעצור את התנועה שבחוץ כדי לדייק את זו הפנימית.

אני מאמין שבקיום יש סדר והגיון אחר ממה שאנו מוכנים לקבל ברגשותינו, הגיון אחר. כמו אותו עיוור שחייב להטיל עצמו אל תוך המרחב מבלי להיעצר, תהיינה התקלות וההיתקלויות אשר תהיינה. אני חש עכשיו בשער של גדילה נוספת, אנושית, אישית, יצירתית ומבורכת. שמח על כך מאד.

מבחוץ, ניכר בי עוד ממד הזוחל. נחרדתי לא מעט רגעים במהלך החדשים האלו, משהושבתה התנועה בחוץ. אותה נטייה טבעית לנוע מבלי להיעצר, שקיימת בתוכי מאז שאני זוכר עצמי, נעלמה ממסכי המכ"ם שלי, שסרק רק החוצה לנגלה והוזן ממה שאנשים שידרו לי. זה היה הפחד שבתוכי. הוא היה הנגלה. ומשראיתי זאת ביקשתי לחבור לאותה תנועה עזה פנימית, שמן המאור שבתוכי.

 

לורה וגבי הרמן - הם היו כמו מותג .

אם ובתה / תמונות חיים שלא הכרתי.

יש רגעים שמתגלות תמונות חיים שלא הכרתי , 

זה התרחש אתמול אצל אחותי ,בסוף ארוחת הערב של הסופ"ש החגיגי הזה שנמשך כבר שבועות 

הופיע אלבום ישן מתפרק ,חומר ואנרגיה אצורה שעוד רגע תתכלה. התחלתי לדפדף ,לפרק בזהירות .

חוויתי שאין סוף לחדש ,גם מהעבר . 

השבוע בלימוד בחבורתנו "בבלי ירושלמי" ציטט אוגי את הרב מקוצ'ק שנשאל "איפה נמצא אלהים ?" 

והשיב "איפה שנותנים לו להכנס" .

נפעמתי ,.איפה שאתה פותח, מתמסר לרגע ,היקום מביא לך חוויה לא מוכרת 

זה להסכים להיות מופתע מהכל ,לא לדעת, הפוך מידע ושליטה.

היו לזה הרבה מופעים השבוע , והנה עכשיו עוד אחד, אחר בטיבו צבעו ובריחו. 

הנה אמא שלי היפיפה ואחותי יהודית היקרה שכל כך דומה לה צולמו כנראה סמוך או לפני לידתי ,

מתבוננות אלי מעולם של פעם , מספרות כל כך הרבה מעבר לרגע עצמו .

גבריאל הרמן - במעמקי הלב שלו נמצאה שלווה נצחית .

גם את זו לא הכרתי , אבא שלי ואחותי .

צילום שנראה לי כמו משיר ילדות של פעם במוסף ספרות על אבות. 

אבא שלי היה עולם ומלואו, בורכנו. 

אילו בחרתי מילה אחת שתתאר אותו הייתי בוחר באהבה. 

במעמקי הלב שלו נמצאה שלווה נצחית .אותה העביר מסוכת שלומו לכל מי שפגש .

מתבונן ומרגיש איך אני מפעיל את החיווט הזה שירשנו, הזמין תמיד של מעגל השקט והאהבה.

משישים ושבע שנות חייו חוויתי אין סוף אבהות .

הוא חסר כבר הרבה שנים, כל כך הרבה נשאר להשלים, לספר לו . ואולי הוא יודע . 

אבא שלי ידע כל כך הרבה. 

הייתה בו נדיבות רוח ,כולם עלו אליו לרגל לשמוע את חכמת הלב שלו , 

אני מתיידד עם אבא בגיל שלא הכרתי ,בורא רגעים חדשים בחיי .

ואחותי היקרה ,מאמין שהיא שמחה כל כך לפגוש את האיש שהכי אהבה בעולם . 

הריקנות הזו סביבם בתצלום הופכת אותו עוד יותר לעל זמני.

ירושלים של אימי של ילדותי .

ירושלים של אימי , של ילדותי .חיפשתי להחזיר לירושלים תום , אהבה רוח אחרת מזו הנושבת 
חברתי היקרה Hava Pinhas- Cohen כתבה היום בפוסט משלה ואני מצטט חלקים : "....רציתי לבקש שיניחו לה לירושלים, קצת שקט ואהבה"... " אבל, יש ענן כבד מעל העיר ומעל הארץ הזאת. שדות בדרום נשרפים מעפיפונים, לא מטילים, ומחר, אנשים חשופים יחצו את הגדר ויהיו הרוגים. ואיראן, כמו חיה פגועה מחדדת שיניים וציפורנים. ומסביב אביב אבל מי יכול לשים לב. ובתוך כל הרעש, המהומה, החרדה וההמתנה לימים שהם תאריכים טעונים. נכבה אמרנו? ראמאדן?".

ועליתי להר גבוה כדי להתבונן טיפה מעל מערבולת חגיגת הלאום שלנו , חגיגת התבדלות קהת חושיום ראיתי רגע מכונן של הומניות אנושיות זכייתה של נטע שפעמה את ליבה בענק , נטע אינה שייכת לחגיגת נצחון של ישראל 2018 , נטע שייכת לפוטנציאל שקיים בעמנו לראות אחר , להכיל לקבל את הזר השונה , ישראל 2018 חוגגת כוח ושכרון חושים , נטע מזכירה לעולם ולנו שיש בעם שלנו גם ידע להכיל ולקבל את האחר את השונה והזר . נטע מזכירה לנו לעצור רגע ולראות מה המסר שלה , מעבר לנצחון רגעי בתחרות , זה לא הסיפור .כל כך מחפשים כאן לנצח שלא רואים מעבר 
מקוה שבתוך שכרון החושים קול זכרון מרגש ומדהים של אשה כשרונית ואמיצה יהדהד ויזכיר מה באנו לעשות כאן בארץ זו לקבל את האחר השונה מכל הגלויות מכל העמים הלאה ההתבדלות . זו תפילתי .