'תמונות מהארון"- על לורה הרמן, כתבה של אביבה מץ ב-"מעריב,סופשבוע" 25.12.1987
כמו אנה פרנק, גם לורה הרמן פינטוס , ציירת, בילתה את שנות נעוריה במחבוא, ארון סתרים מאחורי שני חדרוני צינוק בבית ישן באמסטרדם. כותבת , מציירת, מזייפת מסמכים למחתרת ההולנדית. עליית הנאצים לשלטון הפכה על פיו את עולמה השאנן, הבטוח- הדקדנטי אפילו – של המשפחה היהודית העשירה והמתבוללת מברלין. הם טולטלו להולנד, משם נשלח הבן אל מותו במאוטהאוזן . ההורים והבת הוסתרו על ידי מכרים קלוויניסטים עד שהוסגרו, נשלחו למחנות, ניצלו. 46 שנים אחרי מוציאה לורה לאור את הספר שכתבה במחבוא. כתב היד הוסתר עד תום המלחמה מתחת לדוכן תפילות בכנסייה. תיעוד של עולם שהיה ואיננו. מסמך.
לא קל לחיות בארון, וזה עוד פחות אפשרי כשמתחת לחלון החיים מתנהלים כסדרם ועולם כמנהגו נוהג. "חיינו בבידוד מוחלט, ואני אפילו לחלון לא יכולתי להתקרב, בגלל הפנים הכהים שלי" זוכרת לורה פינטוס – הרמן. "אבל בחוץ היה קיץ ואחר כך סתיו וחורף , ילדי השכנים הלכו לבית הספר. אמסטרדם "הרגישה" את המלחמה פחות ממקומות אחרים. רק אנחנו ישבנו בצינוק הפרטי שלנו. מה שהחזיק אותנו הייתה המחשבה שהכלא הצר הזה בו נסגרנו מרצוננו, אך מאונס הוא גן עדן בהשוואה לגיהנום שמצפה לנו אם רק נצא מתוכו ויתפסו אותנו".
שנתיים וחצים נמשך הסיפור ה"אנה פרנקי" של לורה ומשפחתה. כלואים בשני חדרונים הם ניסו לחיות. לא ללכת עם היהודים האחרים שהועמסו על הקרונות וגורשו למחנות המוות. המלאך שלהם היה פסל הולנדי ידוע, פיט אסר. הוא בנה ארון קיר מיוחד בתוכו היו מסתתרים על פי סימן מוסכם מראש כשנראה שסכנה מוחשית מתקרבת. "בכל פעם ששמענו צלצול בדלת, למטה אצל התופרת, היינו נכנסים לארון וזה היה קורה כמה פעמים ביום".
שנתיים וחצי בסיר לחץ משפחתי . קמים בבוקר , מסתובבים בחדר, קצת אוכלים , כשהיה מה, בערב הולכים לישון , וחוזר חלילה. כל יום דומה לקודמו ולבא אחריו. "לאט לאט שקענו ביאוש, פתאום היתה בעיה- לשמור על שפיות הדעת. היינו צריכים לבנות לעצמנו מסגרות, אחרת נתפורר לגמרי. אני חושבת שהכוח זרם ממני. להורי כבר לא היה איכפת מה קורה".
לורה הרמן פינטוס, בת 66 , ציירת, גבוהה, סבתא אצילית שינקה את החיות העזה שלה מהתופת. משפחה יהודית סופר מתבוללת מברלין. אבא , אמא והתאומים , לורה השחרחורת והייני הבלונדיני. "כשהיינו ילדים בכלל לא ידענו שאנחנו יהודים. קיבלנו חינוך גרמני טהור. לא כמו היהודים במזרח אירופה שהיו גאים ביהדותם. ראינו בגרמנים הנאורים והתרבותיים את פיסגת הציוויליזציה, וזאת על אף שהילדים ברחוב, עוד הרבה לפני עליית היטלר, רצו אחרי וקראו לי היהודיה, אמרו לי (מה את עושה הצגות) את שחורה מדי . אבל בבית הסתירו מאיתנו את היהדות.
"אבי היה עשיר גדול. ניהל את חברת הדלק "של" בגרמניה. חיינו בפיסגה, מאוד מפונקים. בית חלומות של 14 חדרים בשכונת היוקרה של עשירי ברלין, מכוניות ונהג צמוד, עוזרת צמודה ומחנכת אנגליה כדי שנלמד אנגלית טובה. ההורים ערכו מסיבות מפוארות וארחו את כל ה"מי ומי" . באמת חשבנו שאנחנו גרמנים לכל דבר".
מסיבות בנוסח שנות ה-20 העליזות, נשים יפות, שמלות משי דקות, חשופות גב, פרוות יקרות וכובעים מצועצעים. סיגריות בפומיות ארוכות , גברים משופמים ועבי בשר חנוטים בסמוקינגים, עם סיגרים צמודים. עולם דקדנטי עולה בענני עשן. עולם שבו הילדים לא נראו רוב הזמן. האומנת היתה מביאה אותם בערב לומר "לילה טוב" נימוסי להורים ולאורחים ומחזירה אותם מהר לאגף הילדים המרוחק.
עד שלילה אחד השתתקה התזמורת. "שיחקתי "מחבואים" עם ילדי השכנים והסתתרתי מאחורי שיח. פתאום ילדה אחת אומרת לי – "אל תצאי – ההורים שלי באים" שאלתי אותה "אז מה?" והיא ענתה שאסור לה לשחק עם יהודים. הבנתי שיהודים זה בטח איזו מחלה או אסון, ושאני צריכה להתבייש. ישבתי מאחורי השיח ובכיתי נורא. אמרתי לעצמי שלעולם לא אצא. בסוף באתי הביתה וסיפרתי להורים, אבל הם , כרגיל, לא הקשיבו. מעולם לא הקדישו לנו תשומת לב. היינו רק קישוט בבית. השחורה והלבן. הם המשיכו להיות עסוקים בתענוגות שלהם. הילדים רק הפריעו להם.
"עד שיום אחד , כעבור שנתיים, באנו הביתה ואבא אמר שנוסעים לטייל לאח שלו באנגליה, לעשות סקי בסקוטלנד. כל אחד מאיתנו לקח מזוודה ויצאנו בלילה . לא שאלנו שאלות. רק אחרי שחצינו את הגבול אמא שלי פרצה בבכי , כאילו הורידה מעצמה את כל המסכות. היא אמרה שלעולם לא נחזור לגרמניה. אבל אפילו ברגעים האלה הם לא סיפרו לנו מה באמת קורה.
"הגענו לאמסטרדם וגרנו בפנסיון קטן . אחי ואני דווקא נהנינו מהמצב. סוף סוף קצת ביחד. במקום קטן . קצת יותר, קרובים זה לזה. בבית הגדול בברלין הלכנו לאיבוד. אני לא זוכרת שהנפילה מהשפע של ברלין לחיי הדחקות בפנסיון הפריעה לי. מה שכן הפריע לנו הייתה העובדה שלפתע נהפכנו למהגרים, חסרי בית. כי ההולנדים לא סבלו אותנו. אף על פי שלנו אישית לא היה קשר עם הגויים. גם ליהודים ההולנדים הפרענו. אבל רוב המהגרים הגרמנים התלוננו כל הזמן על הבלגאן בהולנד וסיפרו כמה שבגרמניה הכל היה יותר מסודר . ההולנדים התפוצצו מזה.
"במשך הזמן השתפר המצב הכלכלי של המשפחה. אבא החל לסחור בחומרי רפואה, ואנחנו עברנו לדירה מרווחת יחסית. "רק שישה חדרים. בקיץ ההוא גם הלכתי לעבוד בקייטנה ליד הים. וכאן התחיל סיפור המלאכים שלי ששמרו על במשך כל שנות המלחמה. בקייטנה ישנתי בחדר אחד עם בחורה הולנדית נוצרייה, קארי שמה, היא התעניינה ביהדות ובתנ"ך וכל לילה היינו מדברות על הציונות.
"בראשית מאי 1940 באמצע מסיבת יום הולדת שלי ושל אחי התאום, שמענו פתאום אזעקות ופיצוצים . רצנו לחלונות . השמים היו מלאים צנחנים.ברדיו הודיעו שהגרמנים כובשים את הולנד. אבא שלי נדהם, הוא לא האמין שהגרמנים יעברו בתעלות עם הטנקים שלהם. ודאי שלא תאר לעצמו שהם יבואו מהאוויר, ועוד בדיוק ביום ההולדת שלנו, אחרי ארבעה ימים הכל היה גמור".
"לגבי היהודים ההולנדים היתה לגרמנים תוכנית שטנית, הם לא מיהרו , הלכו לראשי הקהילה וביקשו שיתוף פעולה לשלוח יהודים לעבוד במזרח , "למען המאמץ המלחמתי" כך קיבלו בלי מאמץ את רשימת כל יהודי אמסטרדם. אחר כך בכל פעם המציאו חוק חדש. אסור ליהודים לצאת בערב, אסור לשמוע רדיו, ולבסוף – הטלאי הצהוב.
"לא נכון שכל ההולנדים היו מצילי יהודים, יום אחד הגיעו אלינו שני הולנדים שעבדו עם הגסטפו , הם חיפשו את אחי . בידם היתה רשימת חברי "מכבי הצעיר" . הרגשתי שמשהו קורה, פחדתי, אחי לא היה בבית והם אמרו שיחזרו בערב. היתה לנו עוזרת הולנדית שאמרה לנו לבוא אליה אם יהיו בעיות. כשאחי חזר הביתה שלחנו אותו אל העוזרת . ברחוב , בדרך אליה, הם עצרו אותו ושאלו אם הוא יהודי. אחי היה בלונדיני, בהיר כמו ארי ואפילו לא נימול. הוא היה יכול לומר שאינו יהודי, אבל אמר "אני יהודי".
"בערב הם חזרו ואמרו לאמי שאחי נמצא בידיהם , "ואם את רוצה אותו בחזרה – תני לנו את כל התכשיטים שלך" אמא פרשה פרווה על המיטה וזרקה לתוכה את כל מה שהיה לה, בשמחה. הם הלכו אבל את אחי לא ראינו יותר. באותו יום תפסו את כל חברי "מכבי הצעיר" . אחרי חמישה שבועות קיבלנו מכתבים ממחנה מטהאוזן שכולם כבר לא בחיים. לפני כן קיבלנו ממנו מכתב פרידה בו הודה לנו על הכל וסיפר שלא יחיה יותר. את אחי הוציאו להורג בצורה אכזרית ביותר, לאט לאט, אחרי ניסיונות רפואיים. באותה תקופה מטהאוזן היה יותר גרוע מאושוויץ.
ב 1941 התחילו הטרנספורטרים למזרח. יהודי הולנד עדיין לא ידעו אז מה קורה במזרח אירופה. רק הרגישו שמשהו איום מתרחש. כבר היה אסור לי ללמוד בית הספר. אספתי ילדים יהודים ועשיתי להם גן, כי גם להם כבר אסור היה ללכת לגן ילדים עם ילדים גויים. יום אחד ישבתי בשדרה עם הילדים שלי , ופתאום קפצה עלי בחורה שרכבה על אופניים והתחילה לחבק אותי, זו היתה קארי, הבחורה שהיתה איתי בקייטנה, לא ראיתי אותה שש שנים.
היא אמרה לי "אתם נמצאים בסכנת מוות, אני רוצה לעזור לכם" היא זכרה אותי ואת השיחות שלנו בקייטנה והחליטה להציל אותי. כאילו איזה כוח עליון שלח אותה אלינו ברגע האחרון. הראתה לי כרטיס רכבת , שבאותו יום היא התכוונה לעזוב את אמסטרדם, אבל משהו עצר אותה. היא עלתה על האופניים ורכבה ברחובות עד שמצאה אותי . שני אחיה היו כמרים קלוויניסטים, היא הלכה לכומר שהכירה באמסטרדם, פרופסור לתיאולוגיה , ויחד עימו תכננה להחביא אותנו. הם מצאו את התופרת הזקנה שהסכימה שנעבור אליה , להתחבא בשני החדרים הקטנים, ואת הפסל שבנה את ארון הקיר המיוחד שנוכל להסתתר בו. ההורים שלי לא כל כך רצו להתחבא. בעצם הם די רצו למות. אבל אני לא ויתרתי. שכנעתי אותם שצריך לנצל את ההזדמנות ולנסות לחיות. כך הגענו אל הצינוק הפרטי שלנו שהיה ביתנו במשך שנתיים וחצי.
"הקשר שלנו עם העולם החיצון היה הכומר הקלויניסטי, פרופסור לואי סמליק, שהיה בא לבקר אותנו פעם בשבוע. בינו לביני נרקמה מערכת יחסים מיוחדת במינה, הוא הבין מה עובר עלי וניסה להקל בכל דרך אפשרית, שלח אלי סטודנט שלימד אותי לזייף תעודות זהות בשביל המחתרת ההולנדית. זו היתה מעט העזרה שיכולתי להושיט להם. זייפתי בשבילם מאות תעודות. הסתכלתי על הצילומים של הנשים שזייפתי בשבילם תעודות ושיחקתי במשחקי דמיון. מי האיש , מה הוא עושה ואיך הוא חי. לא כולם היו יהודים , זייפתי גם בשביל גויים.
"ערב אחד קיבלתי מן התקפה שאני רוצה- חייבת – מוכרחה לצאת מהמחבוא. התחלתי לבכות. שום דבר כבר לא עניין אותי. דווקא התופרת הזקנה הבינה, אמרה שאני צודקת , שמגיע לי לצאת. היא הלבישה אותי במעיל גשם עם כובע גדול. נתנה בידי מטריה ואמרה לי לחזור בעוד שעתיים. יצאתי בהיסוס , בחוץ היה חושך , ובגלל הגשם לא היו הרבה אנשים ברחובות. במרחק שמונה דקות הליכה משם היה הבית שלנו. כל כך קרוב וכל כך רחוק. הצצתי פנימה , ראיתי שם אנשים אחרים בין הרהיטים שלנו. זה היה נורא הסתובבתי עוד מעט , בלי מטרה, וחזרתי למחבוא".
לורה פינטוס , כמו אנה פראנק, העבירה את רוב זמנה במחבוא בכתיבה, "כתבתי ספר, לא יכולתי לכתוב יומן בגלל שהחיים שלנו באותה תקופה לא היו ראויים לתיעוד. לא רציתי לקחת בהם חלק. ניסיתי לברוא לי עולם אחר. רציתי לחזור אל ימי הילדות שלנו בברלין. במחבוא הייתי נוכחת רק בגופי, לא בנפשי. בייחוד אחרי שאחי נלקח ולא חזר. הרגשתי שלקחו חלק ממני, כמו חתכו גוש מבשרי. כל כך אהבתי אותו. בלעדיו היה לי קשה להמשיך לחיות. הכתיבה כאילו החזירה אותו אלי"
היא כתבה סיפורים ושירים, כשהדמיון מעוגן במציאות. מהווי ילדותם בבית הברלינאי האמיד והמוגן, כאילו אין מלחמה בעולם. פרופסור סמליק ליווה אותה בכתיבה ועודד , כשקרא את הסיפורים אמר שחייבים לשמור על כתב היד במקום בטוח. עד שהכל ייגמר. הוא לקח והסתיר אותו עד סוף המלחמה מתחת לדוכן התפילות בכנסייה שלו. כך ניצל כתב היד ולורה קיבלה אותו חזרה אחרי השחרור.
עכשיו , 46 שנים אחר , היא מוכנה להוציא אותו לאור. כתב היד תורגם לעברית. הספר ניקרא "הייני" כשם אחיה. הוא מוקדש לו ול- 300 חבריהם מ"מכבי הצעיר" שניספו במאוטהאוזן.
לורה " לא היה לי כוח לעשות את זה קודם. רציתי לשכוח , לפתוח דף חדש בחיים. פחדתי לחזור אל השואה . עד היום אני לא יכולה לנסוע לגרמניה, גם להולנד לא חזרתי. הולנד בשבילי היא בית קברות. מי רוצה ללכת לבתי קברות? עד היום אני לא נוסעת ברכבות ולא נכנסת לתחנות רכבת. עכשיו כשהנכדים שלי שאלו אותי שאלות על המלחמה ואיך ניצלתי , החלטתי שהגיע הזמן לספר להם ולכולם מה עבר עלי. היום אני ממשיכה לכתוב. בספר מסופר רק מה עבר עלינו עד 1941, את ההמשך אני משלימה בימים אלה. ביקשו ממני לכתוב את זה גם כתסריט.
"אבל תסלחי לי אם אחזור לרגע אל הכומר הנפלא הזה, פרופסור סמליק, היתה לו תינוקת בת עשרה חודשים. יום אחד כשבא לבקר אותנו אצל התופרת, הביא איתו את התינוקת, ואמר שהוא ואשתו החליטו להשאיר אותה אצלי פעם בשבוע ליום שלם. שתהיה לי תעסוקה. קשה לתאר מה זה היה בשבילי. הרגשתי שוב כמו בן אדם. אני כל כך אוהבת ילדים, הוא כאילו הקריב את התינוקת שלו קורבן ליהדות , מפני שבכל רגע היינו צפויים להיתפס ולמות. והוא ידע את זה. בכל זאת השאיר את ביתו אצלי בכל יום שלישי משבע בבוקר עד שבע בערב. עד היום שבאמת תפסו אותנו.
"זה קרה בגללי, בגלל הזיופים, כל הזמן דאגנו שאיש מחברי המחתרת לא יידע מה מקור התעודות המזויפות. אחר כך התברר שהיה חבר אחד שידע. כשהגסטפו תפסו ועינו אותו , הוא גילה להם איפה אנחנו נמצאים. יום אחד , בשמונה בבוקר, דפקו בדלת ביתה של התופרת. מיד נכנסנו לארון . שני בחורים במעילי גשם התחילו לחפש בכל החדרים. המיטות שלנו עוד היו חמות והבת של הכומר היתה למטה עם התופרת. הם עלו לחדר שלנו, דפקו על הארון וצעקו: "צאו מכאן, ההצגה נגמרה" . זה היה כמו איזה קטע סוריאליסטי, הנאצי ההולנדי פתח את הארון , עמד שם עם אקדח , והושיט לי יד לצאת כאילו הוא מזמין אותי לריקוד. בחיפוש הם מצאו את התעודות המזויפות שהכנתי. הם חשבו שאבא שלי הוא הזייפן, בתו של הכומר ניצלה רק מפני שלא היתה אצלנו בחדר ברגע שהם נכנסו.
"המזעזע בכל הסיפור היה שבאיזה מקום חיכינו שיתפסו אותנו. סוף סוף אנחנו בחוץ "חופשיים" מעכשיו אנחנו כמו כל היהודים. לא צריכים יותר להסתתר. היום זה נראה לי כמו טירוף אבל אז פשוט נשמתי לרווחה. יהיה מה שיהיה, העיקר שלא נצטרך יותר לשבת במקום הנורא הזה ולהסתתר"
משפחת פינטוס הושלכה לבתי כלא , עברה חקירות ועינויים עד שהועברה למחנה וסטרבורק. מחנה מעבר, לא אתר השמדה. בדרך נס לא נשלחו לאושוויץ. אחר כך הפרידו ביניהם. לורה נשארה בוסטרבורק , את ההורים שלחו לטרזינשטט . אבל גם משם הם ניצלו , אחרי המלחמה נפגשו באמסטרדם, כמו שתכננו לפני הפרידה. ההורים היו שבורים בגוף , על הנפש לורה לא מדברת.
היא מציירת, בביתה שברמת גן היא עוברת ממצב למצב בזריזות וגמישות ילדותית. הקירות מכוסים בציוריה וברישומיה, בקווים עדינים ובצבעים פסטלים עליזים. אין בהם זכר לשואה.
לורה: "הכל נשאר עמוק למטה, בפנים. אני לא נותנת לזה לצאת. כל חיי מתנהלים במעין פאראנויה . בזמן שחייתי את השואה, בניתי לעצמי חומה נגד הזוועות , כדי לא להיפגע. בראתי עולם משלי. מנקודת המבט של היום עד כמה שזה נשמע אכזרי, ולמרות שמאוד נפגעתי , אני יכולה לראות את השואה כמשהו חיובי. כעם – התגבשנו . ראיתי אנשים רבים שעזרו אחד לשני, הצילו זרים בלי לעשות חשבון. גם בעצמי גיליתי כוחות נפש שבחיים "רגילים" לא היו באים לביטוי. לכל האנשים הטובים שפגשתי בחיי היתה נגיעה בשואה דווקא. משונה, אבל דרך השואה מדתי מה זה להיות בן אדם במובן הנעלה ביותר"
באמסטרדם ב 45' היא פגשה את גבי הרמן , מי שעתיד להיות בעלה. בן למשפחת הרמן המפורסמת מצ'כיה. (אביו היה הוגה דעות ציוני שכתב הרבה ספרים, מהקבוצה של קפקא ומקס ברוד) שהיה ממקימי עין גב והגיע להולנד מארץ ישראל, עם הבריגדה. "רציתי לעלות לארץ מיד, אבל גבי אמר שזה בלתי אפשרי. מצבי הגופני לא היה טוב, רגלי היו מלאות מוגלה, בקושי יכולתי ללכת. התאהבנו, אבל הוא היה ביישן. לקח לו שמונה חדשים עד שהציע לי חתונה פיקטיבית , כשיטה להביא אותי לארץ. לא סיפר לי שהוא בעצם מתכוון ברצינות.
זה גם לא היה קל. אחרי המלחמה , פליטת שואה היתה יכולה להתאהב אבל לא להתחתן. אסור היה לנתין בריטי לשאת אשה ילידת גרמניה. אפילו שניהם יהודים. בסוף הצליחו להינשא אחרי ששיחדו פקיד בשתי חפיסות סיגריות . אחר כך נסעו לארץ והקימו משפחה, היא החליטה להשתלם בציור.
לפני מספר שנים התאלמנה , כואבת ורגישה ויחד עם זה יש בהתנהגותה איזו שמחה מיוחדת, חיוניות יוצאת דופן. את ציוריה הציגה יותר בחו"ל מאשר בארץ. מזה שלושים שנה היא מנהלת בביתה מועדון לציור בו משתתפות בעיקר נשים בגיל העמידה. הן לומדות , וגם שותות קפה, וכמובן מרכלות ומשוויצות בנכדים. מדי קיץ היא נוסעת לשוויץ . שם בעיירה קטנה היא מנהלת סדנה לציירים ומורים לציור, בני הקהילה הקלוויניסטית. אותה קהילה שהוציאה מתוכה את שני הכמרים שבתקופת השואה היו צינור החיים שלה בין הצינוק שבארון לעולם. נסגר מעגל.
